מדד השחיקה

אנשים שואלים אותי בתקופה האחרונה על מה בדיוק בוכים הטניסאים. כל הסיפור הזה של "קשה להם, העונה ארוכה מדי", שיקחו מנוחה ויעשו לעצמם פגרה כל כמה שבועות במקום לרדוף אחרי כסף. אני מנסה לחשוב על עצמי, בתקופה שאני שיחקתי. האם עבדתי באמת קשה כל כך? האם יש הצדקה לבכי הזה, הרי בכל ענפי הספורט הספורטאים ברמות הגבוהות נטחנים? האם מסי עובד קשה פחות מרוג'ר פדרר?

אמנם אני משוחד, אבל בכל זאת יש כמה הבדלים שהופכים את הקריירה של שחקן טניס למשהו כמעט בלתי אפשרי. נתחיל מזה שטניס הוא חיה מוזרה בעולם הספורט: אין עוד ענף שמשוחק על ארבעה משטחים שונים. אין עוד ענף שמאלץ ספורטאי לעלות למשחקי מרתון של שעות, לפעמים יום אחרי יום, בתנאי מזג אוויר איומים; מבחינה מנטאלית ופיזית, איזה ענף אתם מכירים שבו אתה עולה ל"יום עבודה" (למשחק) ולא יודע אם תרד אחרי שעה או חמש שעות? ויותר מהכל: אין עוד ענף שמשוחק 12 חודשים רצופים, ללא פגרה.

שמונת השחקנים שמשתתפים בטורניר המאסטרס השבוע בלונדון, הטורניר האחרון של השנה, יסיימו עונה מתישה שהחלה בראשית ינואר. אחרי הטורניר בלונדון הם יוכלו להרשות לעצמם לא יותר משבוע מנוחה, כי בדצמבר כבר צריך להתחיל לערוך תקופת הכנה לסדרת התחרויות שמתחילה בינואר באוסטרליה ובמפרץ הפרסי.

 נובאק דיוקוביץ', טניס / צלם: רויטרס

העומס המטורף של טניסאי הצמרת הוא נושא שנדון רבות בשנים האחרונות. השחקנים הבכירים מתלוננים תמידית שהעונה דחוסה מדי, ודורשים לקצר את השנה לעשרה חודשים. מנהלי התחרויות, מצדם, רוצים שנה כמה שיותר ארוכה כדי לחלוב את השחקנים. התוצאה היא לא פעם שחקני צמרת שמגיעים לטורניר כבויים או חצי פצועים, רק כי החוזה שלהם עם ה-ATP מחייב אותם לשחק את כל תשעת הטורנירים העיקריים בסבב המאסטרס. השחקנים מצדם נעים על החבל הדק שבין חמדנות וצביעות, כי שיטת הניקוד מעודדת אותם לשחק הרבה בלי שהדירוג ייפגע, ולהרוויח עשרות ומאות אלפי דולרים מדי שבוע רק עבור דמי השתתפות בטורנירים. על הרקע הזה, הטענות של השחקנים על עומס נראות קצת הזויות עבור אחד האדם.

***

אורך הקריירה הוא כנראה המדד הטוב ביותר לקבוע עד כמה ענף ספורט הוא קשה ותובעני, מאחר שהוא מהווה מעין שקלול של הקושי הפיזי והנפשי של ספורטאי לשרוד. להבדיל מכדורסל וכדורגל, בענפים שבהם קריירות מקצועניות נמשכות בדרך כלל 15-17 שנה, אורך קריירה של טניסאי הוא לא יותר משמונה שנים. שחקנים עם מזל, שמצליחים לא להיפצע ולשמור על שפיות נפשית, שורדים 10 שנים ואולי מעט יותר. הרוב המכריע של השחקנים מבלים שנים בודדות בסבב, חמש-שש שנים ולא יותר, עד שהגוף נגמר (או שהדירוג יורד ולא מצדיק את ההשקעה).

קריירה של טניסאי עוברת בהינף. מדובר ברצף אינסופי של טיסות ממדינה למדינה, ולפני שאתה מספיק לעכל מה קרה, אתה כבר מוצא את עצמך עם גוף דואב ונפש חרוכה מכל המשחקים מורטי העצבים, אימוני הכושר, המרוץ האינסופי אחר הדירוג, והעליות והירידות הקיצוניות במצב הרוח, שתלויות בניצחון או בהפסד. הפרדוקס הוא שהרכבת של סבב הטניס לא עוצרת באף תחנה. שחקן שרוצה להישאר בצמרת לא יכול להרשות לעצמו הפסקה ארוכה, זה פשוט לא עובד, בוודאי לא בסבב הגברי. יעיד על כך ג'ון מקנרו, ששלט בסבב בתחילת שנות 80' ללא עוררין, לקח תקופת מנוחה של חצי שנה, ולעולם לא חזר להיות מה שהיה.

מבחינה פיזית, שחקני הצמרת באמת ישחקו יותר משחקני דרג הביניים. טניסאים כמו פדרר או דיוקוביץ' מגיעים לשלבים המאוחרים כמעט בכל טורניר, ולכן צוברים יותר "שעות מנוע" בהשוואה לשחקן כמו דודי סלע, שעף בסיבוב השני או השלישי. אבל הפער הוא לא כזה משמעותי, כי רוב שחקני הסבב "הרגילים" משלימים את החסר, ומשחקים כמעט כל שבוע בטורנירי זוגות, טורנירי ראווה, משחקי ליגה במדינות שלהם, גביע דייויס. בסוף גם הם מגיעים ל-100 משחקים בשנה. גם השחיקה הנפשית היא די דומה: האמינו לי, הכי גרוע "לנו", שחקני הדרג השני - זה להפסיד בסיבוב הראשון, ולהיתקע שבוע שלם בטורניר (ובאימונים) בהמתנה מורטת עצבים עד לטורניר הבא.

בחישוב שעשיתי פעם, מצאתי שבמהלך הקריירה שיחקתי מעל 1,000 משחקי טניס מקצועניים, כולל זוגות, מה שאומר ממוצע של כשלושה משחקים בשבוע במשך יותר מ-10 שנים. יש לזה מחיר פיזי, ולקראת סוף שנות ה-20' שלי, התחלתי להרגיש את הברכיים, את הגב ובעיקר את טנק הדלק הנפשי שלי מתרוקן.

***

לא מעט מהיכולת לשרוד תלויה ביכולת של טניסאי להסתגל לסגנון החיים של הנווד, עם תיק הטניס על הגב שמסתובב בעולם. מדובר בלא מעט לילות בודדים במלונות חסרי אופי ליד שדות תעופה, משחקים מול 12 צופים (או אפילו פחות), הפסדים אכזריים, שופטים מעצבנים, מנהלי תחרויות לא סימפטיים. לרוב אתה מתמודד עם הכל לבד. גם כשאתה נוסע עם מאמן, אתה עדיין לבד על המגרש, ואין את שותפות הגורל שיש בענף קבוצתי. קשה להסביר את הבדידות הזאת. כדורגלנים וכדורסלנים עובדים קשה, אבל נהנים תמיד מהתמיכה של החברים לקבוצה. גם הרצון לשבור את הבדידות ולצרף אליך בת זוג הוא בלתי אפשרי: ההוצאה הכספית של הטסת אדם נוסף היא לא הגיונית, וגם קשה לדרוש מבחורה צעירה לעזוב את הכל ולהסתובב בסבב העולמי. הרי יש לה חיים.

המפתח להישרדות בסבב הוא היכולת להעסיק את עצמך, כי יש לא מעט זמן מת, שעות של המתנה במועדון, במלון, בשדות תעופה. אחד הדברים שהחזיקו אותי היה העיסוק במוזיקה: תמיד לקחתי גיטרה לכל מקום. שחקנים היום ממלאים את החסכים האישיים בזכות לפטופ, פייסבוק, אינטרנט, אייפון. אנחנו היינו ממלאים את החלל במשחקי קלפים, שח, קריאה, גולף (לא אני, אבל עמוס מנסדורף וגליקשטיין כן), סרטים וכו'. כל דבר שישכיח מאתנו את הבדידות.

***

אורח החיים של שחקן טניס תמיד קסם לי באופן אישי. האפשרות להסתובב בכל רחבי כדור הארץ, לפגוש אנשים מתרבויות שונות, ללמוד שפות, ובעיקר להתחרות מול שחקנים מכל העולם ולהגשים את חלום המקצוענות - נראתה לי דרך מצוינת להעביר את שנותיי הצעירות. בתחילת הקריירה באמת מצאתי את עצמי בוחר לי מקומות "היי-קלאס": אני זוכר שבגיל 16, כשהחלטתי להפוך למקצוען, עיינתי בלוח השנה של הסבב וראיתי שיש בהוואי סבב של חמישה טורנירים קטנים. אמרתי לעצמי שבתור מי שגדל על התוכנית "הוואי חמש אפס", אין סיכוי שאני מחמיץ את זה. כך יצא שכתלמיד שישית, מצאתי את עצמי לבד בהוואי (עם עמוס מנסדורף ועמית נאור), בלי מאמן במשך חמישה שבועות, כשכל טורניר משוחק על אי אחר.

 גלעד בלום, טניס / צלם: קובי קלמנוביץ'

מילוסלב מצ'יר, הסלובקי האגדי שהגיע למקום הרביעי בעולם בשיאו, היה חובב דיג מושבע. הוא היה בוחר את לוח התחרויות שלו לפי אפשרויות הדיג באזור. בכל יום פנוי הוא היה יוצא לים. הוא היה אובססיבי.

אבל לאט לאט אתה נכנס למטחנה מבלי יכולת לבחור. לא את המקום, וכמובן שלא לדבר על בחירה של ימי חופש פה ושם. נאלצתי לטוס לטורנירים שאליהם התקבלתי להגרלה הראשית. המטרה היתה צבירת נקודות ולא משנה איפה, איך, ועל איזה משטח. הייתי משחק ארבעה-חמישה שבועות ברציפות, כי זה היה יותר כלכלי, וגם כי בתחילת הדרך כל ניצחון גורם לעלייה חדה בדירוג. אבל מהר מאוד אתה מגלה שהמחיר כבד: אתה מגיע למצב של עייפות מצטברת, וכל מה שאתה רוצה זה לחזור לחברה האוהבת בבית, לאוכל של אמא ביום שישי, לים, לחבר'ה ולפאב האהוב.

מאחר שאתה לא יודע מתי יכה בך הייאוש, אתה נרשם לטורנירים מראש. הקנס על ביטול הגעה לטורניר, והסנקציות שיפעילו עליך, גורמים לך להגיע למקומות ולשחק גם כשברור לך שמבחינה נפשית - אתה כבר מחוק. טורניר כזה היה בגואדלופ ב-1988: צ'לנג'ר זניח שהיה החמישי מתוך סדרת טורנירים לא ממש מוצלחים. הייתי שרוף, לא יכולתי לראות מגרש טניס ממטר. בסיבוב הראשון הוגרלתי מול דייויד וויטון האמריקני, ואחרי שהפסדתי את המערכה הראשונה, והבנתי שאני הולך להפסיד גם את השנייה, כבר תכננתי את הטיסה חזרה הביתה, כשכל מה שעובר לי בראש זה החיבוק של החברה בשדה התעופה. אלא מה, בעוונותיי נרשמתי גם לטורניר הזוגות עם שחקן בשם בראד פירס. פירס, בחור מורמוני מיוטה, היה עוף מוזר בסבב. בגיל 24 כבר היו לו ארבעה ילדים, והוא הסתובב בעולם עם אשתו וכל החמולה. כשביקשתי מפירס שייתן לי את ברכת הדרך לקחת את המטוס הראשון הביתה, הוא ביקש ממני יפה לא לעשות לו את זה, כי יש לו ארבעה ילדים להאכיל והוא חושב שיש לנו סיכוי די טוב לזכות בטורניר. החלטתי אמנם להישאר, אבל בלבי אמרתי שפירס "ישלם" על זה שהוא תוקע אותי. היו לי שלושה ימים לשרוף עד טורניר הזוגות, שכרתי אופנוע והסתובבתי בר חבי האי בין כפרי דייגים קטנים כשאני ישן במלונות קטנים על חופים קסומים, אוכל ארוחות שחיתות, שוחה בים, אפילו לקחתי קורס של חצי יום בגלישת רוח. לא נגעתי במחבט ולא התקרבתי למועדון במשך שלושה ימים. הגעתי למגרש חצי שעה לפני הסיבוב הראשון. באופן מפתיע זכינו בטורניר בלי לשמוט מערכה.

שנים אחרי אותו טורניר, אחרי שכבר עברתי את שלב הצ'לנג'רים והפכתי לשחקן סבב לגיטימי שכבר שיחק מאות משחקים, הגעתי לשובע ולמצב של חוסר רצון לשחק טניס. זה קרה לי בגיל 26. בגלל שמעולם לא היתה לי פציעה קשה, למעשה לא היתה לי הפסקה מגיל 16. שיחקתי 10 שנים ברציפות כמו משוגע. בסביבות אוקטובר החלטתי לוותר על ששת הטורנירים האחרונים של העונה, ולקחת פסק זמן קצר מהסבב. כל מה שרציתי זה לשחק כדורגל עם החבר'ה ביום שישי, לאכול חומוס טוב, לקרוא עיתוני ספורט בבוקר ולחיות כמו בן אדם נורמלי. בשביל להעסיק את עצמי, הלכתי לשחק במכבי רמה"ש כדורגל בליגה ג', ושמרתי על רצף של אימוני הכושר, אבל שמתי את המחבט בארון לכמה שבועות. למשך כמה שבועות זה באמת היה נחמד. בינואר חזרתי לסבב עם אנרגיות מחודשות.

ההפסקה אפשרה לי למלא את המצברים ולגרור עוד כמה שנים, עד שנמחקתי סופית.