קרקע מריבה על בית כנסת שמעולם לא נבנה

הזוג אפרמיאן רכשו ב-1973 קרקע ברעננה בשטח 4.9 דונם. כעבור עשור פרסמה העירייה תב"ע שבה הוכרזו 1.8 דונם מקרקע זו כשטח המיועד לצורכי ציבור, לשם הקמת בית כנסת. חלקה זו נרשמה בשלמותה על שם עיריית רעננה ב-1988 באמצעות העברת זכויות שתוארה במרשם: "מכר ללא תמורה". ההיתר לבית הכנסת ניתן שלוש שנים אחרי כן, אלא שבנייתו מעולם לא החלה.

בחלוף השנים, משהבחינו בני הזוג אפרמיאן שבית הכנסת לא נבנה, הם החלו בהליכים משפטיים נגד עיריית רעננה והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, במטרה להשיב את הקרקע שניטלה מהם. את הזוג ייצגו עוה"ד דוד בסון ויהושע יצחקי ממשרד הרטבי, בורנשטיין, בסון ושות'. ביהמ"ש המחוזי בתל אביב נתן ב-2004 פסק דין שנתן תוקף להסכמות בין הצדדים בנוגע להשבת הקרקע לבני הזוג, ולפיו היה על העירייה והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה להשיב לזוג את הקרקע.

משניתן פסק הדין, פנתה העירייה למשרד הפנים שהבהיר שלפי סעיף 195 לחוק התכנון והבנייה, נדרש אישורו של שר הפנים בכדי להשיב נכס מידי עירייה לבעלי קרקע המקוריים, ולא זו אף זו - שיש להמציא חוות דעת שמאי לקביעת התמורה שהעירייה צריכה לקבל בגין "העסקה". קביעת משרד הפנים החזירה את הזוג אפרמיאן לביהמ"ש המחוזי, שם קבעו השופטים שסעיף 195 לא חל על המקרה שלהם, שעליו דווקא חל סעיף 196 לחוק התכנון והבנייה, שלא דורש את אישור שר הפנים לצורך השבת הקרקע לבעלים המקוריים. לכן קבע ביהמ"ש להשאיר את פסק הדין מ-2004 על כנו.

הייעוד נזנח

משרד הפנים לא קיבל החלטה זו וערער עליה לעליון, תוך שהוא שואל איזה סעיף מתאים יותר למקרה הספציפי - סעיף 195, המחייב את אישור שר הפנים או סעיף 196, שלא מחייב את אישורו ולא מטיל חובת תשלום על מי שהופקעו ממנו המקרקעין.

לפני חצי שנה דחה העליון את ערעור משרד הפנים וקבע, שהשבת הקרקע לבני הזוג אפרמיאן אינה מחייבת את אישור השר, ושהרשות המקומית חייבת להשיב לבעלים המקוריים את הקרקע ש"ניטלה מהם בכפייה במסגרת מכר ללא תמורה, כשהייעוד הציבורי שלשמו נעשתה הנטילה נזנח, וזאת מכוח הוראות הדין הכללי ולאור מעמדה החוקתי של הזכות לקניין", כדברי פסק הדין. כמו כן קבע העליון שהרשות המקומית לא רשאית לדרוש תשלום מבעלי הקרקע המקוריים, שהקרקע ניטלה מהם ללא תמורה. יחד עם זאת נקבע שעל בני הזוג אפרמיאן לשלם היטל השבחה בגין עליית שווי המקרקעין בשל שינוי ייעוד.

שוב ערערה המדינה לעליון בבקשה לקיים דיון נוסף בשתי הקביעות העוסקות בהיעדר הצורך באישור שר הפנים ובהיעדר התשלום על מלוא השבחת הקרקע. המדינה טענה שיש להעמיד את שיקול הדעת הרחב של הרשות המקומית לפיקוחו ולאישורו של שר הפנים בעניין השינוי בקרקע. המדינה טענה גם כי ביהמ"ש שגה כשקבע שאין לחייב את בני הזוג בתשלום תמורת השבת הקרקע לידיהם, למעט תשלום היטל השבחה.

בני הזוג אפרמיאן יכולים להיות רגועים משום שששופטת בית המשפט העליון, דורית ביניש, דחתה כעת את עתירת המדינה בבקשתה לקיים דיון נוסף. בני הזוג לא יצטרכו לחכות לאישור שר הפנים, בטרם יקבלו את הקרקע ולא יצטרכו לשלם עליה, שעה שנלקחה מהם ללא תמורה, עבור מטרה ציבורית שלא מומשה.

שני עקרונות

לדברי עו"ד דוד בסון, שייצג את בני הזוג, "יש הרבה הפקעות ללא תמורה, שבסופו של דבר לא ממומש הצורך לשמן נעשו. בעקבות פסק הדין האחרון של העליון, האזרחים מוזמנים לבקש את הקרקעות בחזרה, מבלי לשלם תשלום מלא, אלא רק היטל השבחה. בפסק דין זה הפחיתו למעשה מהעוצמה הרגולטורית של משרד הפנים, שטען שכל פעולה שמטרתה שינוי ייעוד של קרקע ציבורית, מחייבת את הסכמת שר הפנים. בית המשפט לא הסכים עם כך. אלה הם שני העקרונות התקדימיים בפסק דין זה".