ג'ים שכטר: "אין סיבה להניח שהאינטרנט יהרוג את הפרינט"

- ג'ים שכטר, סגן עורך ה"ניו-יורק טיימס", מה יעלה בגורל הפרינט?

"מי יודע?!"

זו התשובה הברורה והמיידית שמספק שכטר על השאלה הראשונה שחשוב לשאול אותו. שכטר, שיגיע לארץ לוועידת ישראל לעסקים של "גלובס" וישתתף במושב הדיון "מדיה בזמן משבר", הוא חלק מההצלחה הנדירה של מוסד העיתונות המודפסת החשוב בעולם - לפתח מודל עיתונות מוצלח כלכלית. כזה שלא רק יצר את אלטרנטיבת האונליין הנדרשת, אלא גם גרם למוצר המודפס להצליח.

הפרינט, אומר שכטר בשיחה ממשרדו שבניו-יורק, לא צפוי לעזוב את העולם. אם זה תלוי ב"ניו-יורק טיימס", הוא גם לא ייתן לזה לקרות.

"האסטרטגיה שלנו היא להשאיר את הפרינט מדיום קיים ככל הניתן", אומר שכטר, "לפחות בעתיד הנראה לעין, משום שזה עבורנו מקור רציני לפרסום. ועם זאת, וזה מסובך, לא לתת לזה להיות מכשול למיזם הדיגיטלי. כשאנחנו הצגנו מנוי דיגיטלי, כל התמחור עוצב כך שזה יהיה מוצר חזק אבל לא לאפשר קניבליזם בעיתון המודפס, ובאחרונה אפילו דיווחנו על עלייה בפרינט במהדורת יום ראשון, כשאנשים הבינו שזה המחיר הטוב ביותר. הרעיון הוא לנסות שהכול יעבוד יחד, ונראה מבחינה עסקית הדבר הנכון ביותר".

- אך מה מעדיף הקורא המתחדש?

"אנשים שונים אוהבים לקבל את החדשות שלהם במקומות אחרים לחלוטין. בדיוק כמו שהטלוויזיה לא חיסלה את הספרים או את הרדיו, אין סיבה להניח שהאינטרנט יהרוג את הפרינט".

המהפכה האחרונה של ה"טיימס" הניו-יורקי החלה מיד לאחר המשבר הגדול של 2008. בשנה שאחר-כך הכפיל העיתון את מחירו בדוכן העיתונים על מנת למצב את עצמו כעיתון איכותי ששווה להשקיע בעבורו, וכך פיצה על הירידה בתפוצה.

בחודש מארס האחרון השיק ה"טיימס" תוכנית מנויים דיגיטלית, "חומת התשלום". לאחר 4 חודשים בלבד, כבר הגיעה תוכנית המנויים ל-224 אלף גולשים ששילמו תמורת גישה לאתר. לאלה הצטרפו 100 אלף משתמשים שמומנו על-ידי חטיבת לינקולן של פורד וקרוב ל-800 אלף מנויי העיתון המודפס.

ה"ניו-יורק טיימס" הוא אחד מספקי התוכן היחידים בעולם שמכניסים כסף מהגולשים, והוא צפוי לסיים גם את 2011 בשגשוג כלכלי. לשכטר יש חלק ניכר במהפכה. הוא אמון על חלק ניכר מהפרויקטים שנועדו להרחיב את פעילות ה"ניו-יורק טיימס" אונליין.

- אולי פיצוח המודל אפשרי רק אם אתה ה"ניו-יורק טיימס", ואינו נכון לכל מוצר פרינט?

"המצב כיום מאשר את האסטרטגיה של ה'ניו-יורק טיימס' להמשיך ולהשקיע בעיתונות, במקום לקצץ ולקצץ. הרבה ממתחרינו ברחבי ארצות-הברית רק קיצצו וקיצצו וחשבו שהאסטרטגיה הנכונה היא להחליט מה לשים בהום פייג ולדאוג שיותר ויותר אנשים יראו את זה.

"אני חושב שהשאלה הגדולה היא האם לתת את התוכן אונליין, אבל נוצר מצב שאין מה שמבדיל בין עיתון אונליין אחד מול אחר. ביססנו עיתונות שאפשר לקבל רק אצלנו. כמו כן, יש אתרים רבים שהם אגריגטורים (שאוספים חומרים ממקורות שונים - ל"א) ששמים תוכן חברתי מבפנים ומחוץ.

"אני רואה את ה'ניו-יורק טיימס' כחשוב מה'האפינגטון פוסט', אבל אני אומר בענווה שאינני יודע מה צופן העתיד. אתה צודק בכך שאם אין לך מוצר נהדר שהוא דיווח יוצא דופן למשל, זה יבלוט ברשת".

הסחה או סיוע?

- ציינת את ה"האפינגטון" ודומיו, זה האיום של ה"ניו-יורק טיימס" כיום?

"אף אחד לא שמע על ה'האפינגטון', והם בנו מותג על בסיס המוצר. במקרה של ה'טיימס', לעומת זאת, משמעותו של השם הייתה פחותה אם לא היינו שומרים את ההבטחה. שמות רבים התרוקנו מתוכן. השם לבדו לא עושה את העבודה. באשר לאיום, אני לא חושב כך. אם אתה שם זאת במונחים של איום, הם בכל מקום".

לדברי שכטר, "האיום הברור ביותר מגיע מכיוון הסמארטפונים והטאבלטים, שיותר ויותר אנשים מוצאים בהם עניין. אני נוסע ברכבת, ואני רואה שכמעט אין היום אדם שאינו מחובר לאחד המכשירים האלה, וזה מדאיג.

"האיום הוא מכיוונו של כל מי שמתמודד מולנו על תשומת-לבו של הקהל. גם האנגרי בירדס, לצורך העניין, כי זה מכלה את זמנם של אנשים. אנשי הסחר שלנו צריכים לשים לב לכל-כך הרבה מתחרים, שעם רבים מהם אנחנו בכלל נמצאים ביחסי עסקים. הם צריכים לשאול, האם אפל היא האיום? האם זו גוגל? האם ה'וול סטריט ג'ורנל'?".

שכטר, אב לארבעה מניו-יורק, שימש ככתב וכעורך בעיתונים שונים בארה"ב בטרם הגיע לעבוד ב"ניו-יורק טיימס". באחרונה השיק את הספר האלקטרוני הראשון מבית היוצר של העיתון.

- איך חייו של העיתונאי משתנים בעידן שבו הרשתות החברתיות תופסות את מקומם של העיתונים כמקורות מידע?

"לעיתונאים המדווחים יש הרבה יותר מקורות ראשוניים מבעבר, אבל הרבה אתגרים באים עם זה. אחרי הכול, יש הבדל גדול בין קריאת טוויטר ובין לדבר ממש עם האנשים. עבודת איסוף המידע והמשוב מהקהל הפכה אפשרית יותר בעזרת הכלים החברתיים.

"קשה לומר מה זה יותר, הסחה או סיוע. הדברים האלה לוקחים את זמנך, אבל הנוכחות ברשת החברתית מסייעת לך ביצירת המותג העיתונאי בכדי למשוך מקורות. בכל אופן, לא מדובר בהחלפת עבודתו של העיתונאי. העיתונאי לא יכול אלא לראות זאת כמותרות על-ידי כך שהוא יכול ליזום תחקיר רחב יותר".

- האם זה יוצר זן אחר של עיתונאים, אולי שטחיים יותר?

"יש תמיד את האמירה 'אז זה היה טוב יותר'. כשהתחלתי, העיתונאים הוותיקים אמרו שאנחנו לא עוזבים את הדסק ועושים את הכול בטלפון. עכשיו זה הפך ל'למה לא תרים את הטלפון ותדבר עם מישהו'. העצלנים תמיד יהיו עצלנים".

צוות מדיה חברתית

- אתם מעודדים את העיתונאים המבוגרים יותר לעשות שימוש בכלי הניו-מדיה?

"לא הצעדנו אף אחד בכוונה אל העולם הזה, אבל נתנו למי שנמצא שם לשמש מודל. הקמנו צוות מדיה חברתית שעוסק בזה ויושב במרכז הדסק. אין קשר ישיר בין גילו של העיתונאי לבין האדפטציה הטכנולוגית. ניק קריסטוף, למשל (אחד העיתונאים הבכירים של ה'הניו-יורק טיימס', זוכה פוליצר - ל"א), כבר לא ילד - והוא רוק סטאר בטוויטר בגלל מי שהוא".

- ואיך אתה מוצא את העיתונאים הצעירים?

"אני מבקר בבתי-ספר לעיתונות ומגלה שם מספר מדהים של בני 21-23 שמטרתם בחיים היא עדיין לכתוב 11 אלף מילה ל'ניו-יורקר', והם חושבים שבגלל זה הם הולכים לבית-הספר לעיתונות. בכל זאת, זה נראה לי בגדול שאיפה לא ריאליסטית. לא הייתי מחליף כתב שלוקח לו שנה לעשות סיפור עומק. כתב חוקר זה לא מותרות לעיתון, זה חלק בסיסי".

אנחנו רואים בישראל שמקומם של העיתונאים החוקרים הולך ומתמעט. המצב הכלכלי אינו מאפשר את אורך הנשימה לעיתונות שמספקת סיפור אחד בשנה.

"אם זה העניין, זה הפסד גדול לחברה. אני חושד שיש בישראל מספיק דברים שקורים שצריכים חקירה. בארצות-הברית צומח עולם שלם של עיתונאים פרילנסים שעושים תחקירים שהעיתונים הממוסדים לא עושים.

"אחד הדברים שצריכים להסתדר - ואני מאמין שזה יקרה - זה שיהיו יותר במות שהעיתונאים האלה ימצאו מקום בהן. יש פטרונים עשירים, יש אנשים שמתארגנים יחד. יש ארגונים שגדלים בכדי לממן חדרי חדשות ציבוריים".

לדברי שכטר, "הדרך בה העיתונות עשתה בעבר תחקירים איבדה את צורתה. הרבה עיתונאים איבדו את עבודתם, אבל מוקדם לקבוע שהשמיים נופלים, וחייבים למצוא דרך להמשיך ולעשות רפורטינג יותר טוב ולהיות עסקים יותר טובים. היום יש בארצות-הברית יותר ויותר אנשי קונגרס שבמקום שממנו הם מגיעים אין מי שידווח על פעילותם לציבור, בגלל שעיתונים מקומיים מקצצים בעיתונאים".

- שמעת על חוק לשון הרע שעבר בישראל בקריאה ראשונה?

"כן. דיברנו על זה ביום שבת שעבר בבית-הכנסת".

- האם האיום על חופש הביטוי הוא דבר שגם אתם מכירים?

"קשה להגיד כשמביטים סביב בארצות-הברית שיש קושי לחופש הביטוי. אנחנו רואים את צעדות המחאה של 'אקופיי וול סטריט', יש אנשים הגיוניים שדואגים לבדוק אם הפעולות של בית המשפט העליון והקונגרס נתנו לכסף קול חזק יותר בשוק הדעות והאם יש מקום ראוי לחופש הביטוי. אני חושב שחייבים לתת לעיתונות להיות כוח משמעותי שיאזן את הווליום של בעלי ההון והפוליטיקה. אני מרגיש שאצלנו אנחנו בסיכון גדול יותר, בגלל המגבלות על זכויות האדם".

"אנשים מנסים עדיין למצוא את מקומם"

השנה נעשתה היסטוריה בארצות-הברית, כאשר ג'יל אברמסון מונתה להיות האישה העורכת הראשונה של ה"ניו-יורק טיימס". אברמסון ידועה כאישה תקיפה, אשר כבר הספיקה לערוך שורה של מינויים בעיתון ולקדם מקורבים לה.

- ספר קצת רכילות מסדרון.

שכטר מחפש מילים. "אנשים מנסים למצוא עדיין את מקומם", הוא אומר. "תמיד כשיש עורך חדש אנשים מנסים להבין מה הוא באמת רוצה, וזו עדיין תקופת ההתאקלמות. הייתי אומר שג'יל הייתה בהירה בעניין זה שהיא אוהבת סיפור שהוא סקופ והבהירה את עליונות הסיפור מבחינתה, ואנשים יודעים לעשות זאת אצלנו".

עם זאת, אומר שכטר, אנשים "נרגשים" עדיין מהשינויים הפרסונליים, בהם מינויו של דייוויד ליאונהארט, זוכה פוליצר, בן 38 לתפקיד ראש הדסק הוושינגטוני. "הוא איש טוב, והוא מייצג בטחון בעתיד. זה מוכיח שאנחנו מביטים קדימה והמקום הזה הוא 'מריטוקרטיה', בו האנשים הטובים מתקדמים".

בהתחשב בעובדה שאברמסון פרסמה בעבר ספר על כלבתה, אומר שכטר, "כולם מנסים עדיין להבין את המוזריות וההתנהלות של הבוס החדשה. כולם הפכו להיות אוהבי כלבים, ולכן כל מי שהזדהה באופן פומבי עם חתולים, נאלץ לשנות את עמדתו".