1. שעתיים ישב בכיר רם דרג במשרד הביטחון ושטח את משנתו הביטחונית, הכלכלית, הגלובלית, החברתית, הפיקודית והניהולית. מילים קשות על שר האוצר ועל משרד האוצר; מילים רבות על כניעה ללחצים, לפחד, על אמינות ועל אי אמינות, והרבה הרבה מיליארדים. אפילו הנשיא האמריקני רוזוולט הונח פעמיים על השולחן עם משפט המחץ מהמשבר הגדול של 1929 - אין ממה לפחד אלא מהפחד עצמו. רק שם אחד ותפקיד אחד נעלם מהחדר: ראש הממשלה בנימין נתניהו. והוא הרי הסיפור כולו. הוא יחליט. משפט שלמה.
2. אהוד ברק ויובל שטייניץ יוצאים ראש בראש זה נגד זה. בכל מקום ובכל הזדמנות. השיח, הכמו ביטחוני, הופך אלים יותר. הפערים, הכמו תקציביים, מעמיקים יותר. זה לא אישי - אבל זה מאוד אישי.
3. אף אחד מהם לא מדבר לאוזניו של נתניהו ולא לידיעתו. הוא כבר יודע. הוא שבע חודשים של דיבור, מסמכים, מספרים וניסיונות שכנוע גם מצד שטייניץ וגם מצד ברק. נתניהו מבין את זה ואת זה. הוא היה שם. הוא גם יודע שכל אחד מהם מדבר מעל ראשו כדי לסנדל אותו ציבורית. שטייניץ מדבר כדי להעביר את האחריות לכשל החברתי הצפוי על ההתנגדות לקיצוץ תקציב הביטחון בין לברק ובין לנתניהו; ברק מדבר כדי לבנות עבור נתניהו סולם גבוה, שזה יוכל לרדת דרכו מהכוונות וההצהרות של קיצוץ תקציב הביטחון בתמורה לתוספת בתקציבי החברה, החינוך, התשתיות ועובדי קבלן.
4. ברור שמי שיכריע זה נתניהו, רק הוא. לא ממשלה, לא שביעייה, לא שמיניה ולא כנסת. הוא יכריע בין חברו ומפקדו מהסיירת לבין נאמנו הפוליטי. בין השניים מתקיימת מלחמה סמויה על הקרבה לראש, אבל בתחום הזה ברק אוכל את שטייניץ. השיחות שלו עם נתניהו דחופות יותר והמפגשים צפופים יותר. ברק נכנס לחדר ראש הממשלה בסערה של מפקד צבאות ובפוזה של דייר לשעבר. שטייניץ נכנס לחדר כתלמיד בפני רבו, והוא יודע להפסיק לדבר כשנתניהו מראה סימן ראשון של תשישות. יותר מזה, ברק רוצה, וככל הנראה יקבל מנתניהו, שריון ברשימת הליכוד בבחירות הבאות, במטרה להיות שר הביטחון המקצועי בממשלה הבאה שהשניים מקווים שנתניהו יקים אחרי הבחירות. זה יצופף מאוד את קצה הפירמידה של הליכוד, וכמובן יבוא, בין היתר, גם על חשבונו של יובל שטייניץ.
5. ומעל כל זה עומד דבר אחד ברור, היסטורי וידוע: ראשי ממשלה לא עומדים בלחץ הביטחוני. הם מפחדים להיות אחראיים לכישלון במלחמה. זה ברור שהצבא תמיד ימצא דרך להאשים את המנהיגות הפוליטית והכלכלית בכישלונות שלו. גם ראשי ממשלה שנדמה כי קיצצו בתקציב, לא ממש עשו את זה. הם אמנם קיצצו משהו מכאן, אבל בעצם הוסיפו הרבה משם. וזה כאשר כל ראשי הממשלה, בוודאי קצינים בכירים במיל', רבי אלופים כמו יצחק רבין ואהוד ברק, ידעו שיש במערכת הביטחון הרבה מנין לקחת ולייעל. הם לא עשו את זה כי ראש ממשלה, בניהול הסיכונים שלו, תמיד מעדיף שלא תקרה אצלו תקלה של מאות או עשרות חיים ואזרחים הרוגים. כן, לא נעים, אבל זה בהחלט יותר קריטי מהרוגי תאונות דרכים - אפילו כשמדובר באותו מספר הרוגים. במלחמה, ייחוס האחריות הוא לראש הממשלה באופן אישי.
6. ברק יודע את זה, הוא היה שם. שטייניץ יודע את זה, הוא היה יו"ר ועדת החוץ והביטחון. ונתניהו יודע את זה, היטב. על בשרו של קודמו אהוד אולמרט, שחטף את אחד הדוחות הקשים על מלחמת לבנות השנייה.
7. ברק רוצה לעזור לנתניהו לצאת בסדר, שהציבור יבין שהדבר האחרון שטוב לו זה קיצוץ בתקציב הביטחון. לכן ההצעות שלו מבטיחות תוספת לכל תקציב חברתי וכלכלי שזז, כל זה תמורת מחיר צנוע של העלאת 0.9% בתקרת ההוצאה לשנה הבאה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.