אלימות, זעם - וסמלי סטטוס: מלחמת המעמדות, גירסת השופינג

כל אחד צריך מישהו שלידו הוא ירגיש קצת יותר רזה, קצת יותר גבוה וקצת יותר ראוי. את הפרופיל המחמיא שלי אני פוגשת בכל הצצה ל"מעושרות". ליד גיבורות סדרת הדוקו-טראש של ערוץ 10, אני מתגלה במיטבי: מאוזנת יחסית, משכילה במידה ובעיקר צרכנית מתוחכמת, שאינה נכנעת לצווי אופנה של סטייליסטים נובורישים. כן, קל מאוד ללעוג לקריקטורה הצרכנית שמסתובבת עם "מיליון שקל על האוזניים" או ישנה במיטה עטוית כילה משתנעת. איזה מזל שהן פה, כי לידן התאווה המינורית של האדם הסביר לאייפד 2 או לסתם עוד זוג מגפיים ב-1,300 שקל נראית כמו מופת של אנדרסטייטמנט; הזדמנות נדירה למירוק המצפון הצרכני, שבחסות רעשי הרקע של מעושרות יכול להמשיך לשכך את מכאובי החיים באמצעות כרטיס האשראי, ולהתעלם מהמשמעות של אורח החיים הזה; אותה משמעות שהסוציולוג זיגמונט באומן חשף בניתוח החד והכואב שלו בנוגע למהומות שהיכו באנגליה במהלך הקיץ האחרון.

במאמר שפרסם בכתב-העת "Social Europe" הצביע באומן על כך שהמחאה העצבנית באנגליה בזמנו לא פרצה בגלל רעב, אלא מתאוות צריכה. אמנם פערים כלכליים ממשיכים לבעבע בתחתית סיר המחאה החברתית, אלא שאת קצה הסקאלה המעמדית כבר לא מאכלסים עלובי חיים שכל מה שהם מבקשים לעצמם זו כיכר לחם יבשה.

"מספר מוצרי התאווה, שחסרונם מעורר כעס אלים, גדל מיום ליום", כתב באומן. "באותה מידה גדלות גם העוינות, ההשפלה והטינה שנובעות מחסרונם של אותם מוצרים, וגם הרצון להרוס ולהחריב את מה שאתה לא יכול להרשות לעצמך לרכוש. הרצון לבזוז חנויות ולהעלות אותן באש מגיע מאותו דחף לצרוך ועונה על אותה כמיהה".

אז אולי לא כולנו היינו מנצלים את המחאה כדי לפרוץ לחנות אפל ולהעמיס את הדגם האחרון, אבל לטענת באומן כולנו הפכנו לחיילים בצבא הצרכנות הבינלאומי. ביום שאחרי פיגועי התאומים הורה ג'ורג' בוש לבטא את האמון בערכי הדמוקרטיה המערבית בעזרת צריכה, וזה מה שהעולם המערבי עושה בדבקות מאז (ואם להודות, אז גם קודם לכן).

אם צריך ואם לא, אנחנו קונים, מצטיידים, משלמים, רוכשים, משתמשים, זורקים ומשדרגים. "אני קונה משמע אני קיים", השתעשע באומן על חשבון דקארט. לדידו, הצריכה הפכה למהות המעשה האנושי. למקום שבו הוא משמיע את קולו ומפגין את זהותו. וכשהוא נאבק על חופש הביטוי, לדוגמה, הוא בעצם מבקש את הרשות לקנות ראש מקלחת ב-9,000 שקל בלי להרגיש אידיוט.

לפנק, לפנק, לפנק

גם בלי סקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אפשר להכריז שמשהו קרה להרגלי הצריכה שלנו ב-15 השנים האחרונות. כמו צמח הפרא ההוא ב"חנות קטנה ומטריפה", ככל שאנחנו צורכים עוד סמל סטטוס ועוד אחד, הרעב שלנו רק גובר. בכל פינה סביבנו אפשר למצוא את העקבות של רכישות התאווה: בקצב החלפת המכוניות או הסמארטפון, בחתונות המהודרות עד גיחוך, בחופשות האקזוטיות, בבתים שמידתם הממוצעת כמעט הכפילה עצמה, באלפי פרטים קטנים שנועדו, כל אחד בדרכו, לאותת למי שצריך שמדובר כאן בלא סתם עוד אדם שאפשר לחלוף לידו באדישות, אלא בפרסונת פרימיום.

"אפילו כרטיסי האשראי שלנו הפכו למקור טוב לראווה", מצביע ד"ר אריק טייב, פסיכולוג חברתי ממכללת ספיר. "כמה כרטיסים יש, ובאיזה צבע הם. מה תשלוף? זהב? פלטינום? אנשים מבקשים לעצמם כרטיסים שנראים יוקרתיים, ובשביל מה? את מי הם רוצים להרשים? את מי שעומד מאחוריהם בתור בסופר? את הקופאית? קראתי לא מזמן מחקר שמצא כי גברים נוטים להשיב בשלילה, יותר מנשים, כששואלים אותם אם הם רוצים לשלם בתשלומים, כי הם חושבים שזה מעיד על כך שאין להם כסף".

פרופ' אייל וינטר, ראש המרכז לחקר רציונליות באוניברסיטה העברית, מסכים עם התזה, וקובע כי "רואים על-פי נתוני הצמיחה שרמת החיים עלתה באופן משמעותי, ועושה רושם שאנשים יותר גנדרנים ומוחצנים". הסוציולוג פרופ' אפי יער מאוניברסיטת תל-אביב סבור שפערים כלכליים היו תמיד, "אבל פעם אלה שהיה להם לא הפגינו את זה כלפי חוץ, ולכן זה הכהה במידה רבה את העוקץ. היום העשירים והמתעשרים אפילו גאים להפגין את העושר".

פרופ' אווה אילוז מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית אפילו נותנת לזה גושפנקה היסטורית: "בוונציה של המאות ה-16 וה-17, שהייתה רפובליקה של סוחרים עשירים, היה חוק שלעשירים מותר לצרוך כמות מסוימת של משי, כי חששו מראוותנות יתר. האריסטוקרטיה הייתה מודעת לראוותנות ולהשלכות שלה. הבעיה היא שהאליטות העכשוויות נטולות כל מודעות מהסוג הזה".

התוצאה של זה היא הכניעה ל"צריכת ראווה" (conspicuous consumption), מונח שטבע הכלכלן והסוציולוג תורסטן ובלן עוד במאה ה-19, שבו טמון המניע המביך של רוב הקניות שלנו: אנחנו קונים כדי להיראות; כדי לומר לעולם מי אנחנו, ובעיקר עד כמה עמוק הכיס שלנו. זה נראה לנו כבר כמעט מובן מאליו, אבל האמת היא שזה לא תמיד היה כך. משהו בסיסי השתנה בהלך הרוח, ואתוס החסכנות הועלה לבוידעם.

"אנשים חיים בדרך שונה מאוד מאיך שחיו ההורים שלהם", אומר פרופ' נתי אוריאלי, שעוסק בתיירות ותרבות הפנאי באוניברסיטת בן-גוריון. "פעם דאגו לא לזרוק אוכל, לכבות את האור, הייתה גישה אחרת לכסף ואורח החיים היה פחות צרכני. היום מרכזי הבילוי הועברו למרכזי הקניות. אנחנו כבר לא מפרידים בין מה שאנחנו צורכים ובין בילוי. אנחנו קונים כדי לבלות. הכול מטשטש. לכן אני כל הזמן קונה וקונה וקונה, לפנק, לפנק, לפנק".

טקטיקת הדפוק וזרוק

למה הפכנו לכאלה? הדחף הראשון, כמו אחרי התנפלות פרועה על פחמימות ריקות, הוא להתחיל להכות על חטא. אנחנו חסרי עמוד שדרה, שטחיים, פלקטים חד-ממדיים של תאוות ורצונות עם יכולת דחיית סיפוקים שיכולה להביך גם בני שנתיים. אבל בתום פרץ ההלקאה העצמית הזו מותר גם להרים את הראש ולהבין שמדובר בתופעה רחבה מכדי שנפטור אותה כעוד עניין בינינו ובין מצב העו"ש שלנו.

"להתמקד בצריכה זה בעצם להאשים את הצרכנים. להטיח בהם שזה לא בסדר לצרוך הרבה", אומרת פרופ' אילוז, "אבל הבעיה היא לא אצל מי שרוצים לקנות, אלא בשיטה". השיטה שמוכרת לנו טרנזיסטור מתוצרת סין ב-4.99 דולר; שמספקת לנו אשראי מעוור, שמעודדת הפקת מוצרים עם חיי מדף הולכים ומתקצרים, בשם הדפוק וזרוק; שמספרת לנו שנהיה הרבה יותר מאושרים, יפים ומושכים אם רק יהיה לנו קרם העיניים החדש של אליזבת ארדן ו/או לקסוס, ו/או ערכת סירים יצוקים של לה קרוסט.

אילוז נשמעת כמעט נואשת כשהיא מבקשת להבהיר שלא לזה התכוונו אבות הקפיטליזם. "הכלכלנים האלה - מסמית ועד קיינס - היו נגד פערים חברתיים גדולים. רובם לא חלמו על חברה שבה הכלכלה היא זו שקובעת את הסדר החברתי. הם חשבו שהכלכלה צריכה להיות מאורגנת בתוך סדר חברתי ערכי. הרעיון עוות לחלוטין".

אוריאלי מרחיב: "הקפיטליזם החל מאתוס אחר לגמרי. מפוריטניות. לבזבז היה מאוד לא יפה. אבל הקפיטליזם עבר מאז קילומטרז' מרשים. היום הוא צריך בזבזנים, כי אחרת מי יקנה את כל הסחורות האלה שהוא מייצר?".

מה קרה לקפיטליזם המחמד של אילוז ושל חבריה? את התשובה מוצאים החוקרים במאמצי האמריקאים לאושש את הכלכלה אחרי מלחמת העולם השנייה. כבר ב-1955 ניסח הכלכלן האמריקאי ויקטור ליבו את צו השעה הדחוף של זמנו: "הכלכלה שלנו מחייבת אותנו להפוך את הצריכה לדרך חיים - שנהפוך את הרכישה של סחורות לטקסים, שנחפש בה את הסיפוק הרוחני שלנו; שהמעמד החברתי, הפרסטיז'ה, יבואו לידי ביטוי בה... אנו זקוקים למוצרים שיירכשו, יתכלו, יתבלו, ייזרקו ויוחלפו בקצב הולך וגדל. שאנשים יאכלו, ישתו, יתלבשו, יסעו ויחיו בסיוע צריכה מתוחכמת ולכן גם יקרה יותר".

בסרט התיעודי The Story of Stuff, שמתאר את הפיכת הצריכה לדרך החיים האמריקאית, קורמות מילותיו של ויקטור ליבו עור, גידים ותווית מחיר. פתאום המוצרים החד-פעמיים חושפים את ההיגיון הפנימי שלהם. כמו גם העיצוב המשתנה בתזזיתיות של המוצרים, שנועד לסמן כלפי העולם מי מעודכן, ומי בפיגור מביך. מי עוד הולכת עם עקב סיכה שעה שכולן כבר מהדסות על עקב אכילס. מה שמסביר מדוע רק אחוז אחד מהמוצרים ממשיך להיות בשימוש גם חצי שנה אחרי שנרכש, בזמן שכל האחרים מוצאים את עצמם אחר כבוד בדרך למטמנת הזבל הקרובה.

לישראל זה החל לטפטף כבר בשנות ה-60, "עם המפנה מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם", מסביר אוריאלי. "ובגדול משנות ה-90 והלאה". למה דווקא אז? אוריאלי מסביר שזה קשור לאמריקניזציה: "מתרבות סוציאליסטית עם השפעה חזקה של אירופה ושל אנגליה, נסחפנו בזרם העולמי שהלך בעקבות אמריקה. עבודת המאסטר שלי, משנת 1987, עסקה בפרסום סיגריות בישראל. אז ראינו איך פרסומות דיברו בשפת הקולקטיב. למשל, הייתה אז פרסומת לסיגריה סילון: 'ביטחון למדינה, ביטחון למעשן'. אחר-כך הפוקוס הפך לנהנתני ולאינדיבידואלי".

תחנה נוספת בדרך להתמכרות הישראלית לקניות הייתה ההסכם לייצוב המשק משנת 1985. ההסכם שבא לרסן את האינפלציה, בין השאר בעזרת פתיחת החגורה של שוק ההון, הגבלת זכויות העובדים והמצאת חוק ההסדרים. "מאז הסכם ייצוב המשק", אומר ד"ר ארז צפדיה, ראש המחלקה למינהל ולמדיניות ציבורית במכללת ספיר, "הטמיעו בנו את המחשבה ששיקולים של רווחיות הם המכריעים, ושהצלחה נמדדת במושגים כלכליים. ברמת הפרט היא נמדדת בצריכה ראוותנית, והמשמעות שלה זו התפוררות חברתית".

ההסבר הראשון שהחוקרים נותנים להפרעת הצריכה הזו הוא כמעט פרוזאי: פעם לא היה. היום יש. "הקניון גדל", מקצר ד"ר טייב. "מספר המוצרים הפך מחדגוני ומסגפני למגוון. לכן היום זה בולט יותר". במקום לחכות לנסיעה העונתית לחו"ל כדי להצטייד במותגים בינלאומיים, באדיבות הגלובליזציה כל אחד יכול למצוא את הנייקי שלו בעזריאלי הקרוב למקום מגוריו, ובאותה עת לחגוג את תבוסתה של משחת השיניים זברה בפני קולגייט.

היצע רחב זה יפה, אבל כדי להבין את הכניעה הישראלית לבזבזנות צריך להודות שחל פה גם תהליך ארוך של שחיקה ערכית. "האחריות החברתית והסולידריות פינו את מקומן לתחושה שאם יש לך, זה מפני שזה מגיע לך, ולא בגלל מזל", קובעת אילוז. "וזה רק הולך וגובר, כי כולם עסוקים בלחקות את העשירון שמעל. חבל שבישראל להון התרבותי אין אותם החשיבות והמעמד שיש להון הכלכלי".

ד"ר מומי דהאן, גם הוא מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, מספר שלא מזמן היה בדיון עם בכירים בשירות הציבורי, שסיפרו לו שבניגוד לעבר, כיום, כשהם מראיינים מועמדים לשירות הציבורי, הם עסוקים הרבה יותר בהיבט הכספי. "יותר מתעניינים במצב השכר ופחות בעבודה או בשליחות", הוא מגלה.

"האידיאל החברתי השתנה", מצטרף המשפטן יובל אלבשן, סמנכ"ל עמותת ידיד. "תמיד היו פה עשירים מאוד, כמו משפחות שטראוס ואייזנברג. אבל הנורמה הייתה אז של הצנע לכת, וזה גרם לעשירים להיות יותר צנועים. החברה אז האדירה את אנשי השירות - בצבא, בחקלאות, בבורגנות הקטנה. אבל מתישהו, לפני עשור או שניים, המאני מייקרס הפכו לדמויות הנערצות על השלטון, על התקשורת ועל הציבור, ואז הפערים קיבלו ביטוי חיצוני שלפני כן לא היה. אנשים הפסיקו להתבייש בעושר שלהם, והתחילו ללבוש אותו בחוץ".

- מדוע זה הפך ללגיטימי?

"הקפיטליזם ניצח סופית, ואיתו ניצחו אלילי הממון. יש שיגידו שזו ההתנרמלות של החברה הישראלית. היא כבר לא צריכה להעריץ גנרלים. יש שיגידו שזה קשור לשקיפות שיש היום. גם פעם העשירים השפיעו על השלטון, אבל במחשכים. לא ידענו על זה. היום זה בחוץ, אז כולם רוצים. וחוץ מזה, ישראל הפכה למדינה אלימה. שנות המאבק חלחלו לחיים של כולנו, ותרבות הצריכה הזו היא גם ביטוי לכוחנות ולרדיפת שליטה".

אני זה הרכוש שלי

ואם כסף שווה להצלחה, אז כדי להוכיח את קיומו אין ברירה אלא לעשות בו שימוש פומבי. "הצלחה במונחים הניאו ליבראלים נמדדת ביכולת לקנות מותגים", מכריז צפדיה, "ולא, לדוגמה, ביכולת לעזור לאנשים".

- זה גם מה שאלבשן מנסה להסביר לחבריו עורכי הדין שבאים איתו לבקר בפריפריה, ורואים שם אנשים שגם חיסרון הכיס לא עוצר אותם מלהצטייד בסמלי הסטטוס שהם מפרשים כעושר.

"דווקא אנשים שאין להם משתמשים הכי הרבה במה שהם קונים כדי להגדיר את עצמם", מפרש אלבשן. "יהיו להם מכונית יקרה משלי ומכשיר טלפון עדכני יותר משלי. כשחבריי עורכי הדין רואים את זה הם שואלים אותי, איך הם מעיזים?".

- כמו שספרו לויקי כנפו את הגוונים בשיער.

"נכון. ואני מסביר להם שרכישות הראווה האלה הן הפעם היחידה שאישה כזו יכולה במעט שאין לה לקנות ולהרגיש שהיא שווה משהו. כי בעבודה היא שקופה. בבית הספר של הילדים שלה לא סופרים אותה. כשהיא בתור לרופא אף אחד לא מחייך אליה. אז היא צריכה את התכשיטים או את האייפון כדי להגיד לעולם, 'אני לא כלום'".

- אתה לא עושה הנחה לצריכת הראווה שלי ושלך? זה הזמן להודות שבין שתי שיחות הטלפון שלנו הספקתי לקנות זוג נעליים חדש. אז אולי צרכנות הראווה שלי מתוחכמת יותר, או נתפסת כטעם טוב יותר, אבל היא שם.

"נכון ולא נכון. כולנו קונים כדי להיראות. אבל יש גם אנשים שמצליחים לשלוט בזה. כשאת תהיי בקושי, לא תקני מכונית שאת לא יכולה להרשות לעצמך. ודווקא עני הוא זה שיגיד שהוא עני מכדי לקנות בזול. האנשים שמפצים את עצמם בעזרת קניות הם גם מי שמרגישים צורך לפצות את הילדים שלהם, שיסתובבו עם הכי-הכי, כפיצוי על כך שאין כסף לממן את הלימודים שלהם באוניברסיטה או לקנות להם חצי דירה או להבטיח את המחר שלהם באמת. ואז הם גדלים לתוך זה. הם רואים שקונים להם מותגים גם כשאין כסף, אז זה גם מה שהם יעשו".

אלא שמסע הקניות לא מסתכם בדאווין של מוביליות מעמדית. "אנשים מאמינים שבאמצעות מוצרים שהם בוחרים לעצמם הם מעידים על זהותם", מזהה פרופ' אוריאלי. "הם עושים 'מובחנות' - מבדלים את עצמם מאחרים, ולמעשה מאמצים טעם של קבוצה שאליה הם רוצים להשתייך".

- זו מין היררכיה מעמדית לינארית, שבה כל מעמד מנסה לחקות את המעמד שמעליו?

"את העשירון העליון מנסים לחקות, אבל הבעיה היא שמהעשירון השני ומטה אין הבדלים כאלה גדולים. יש פשוט הרבה מעמד בינוני. אז אם פרופסור באוניברסיטה רוצה לבדל את עצמו מבעל הבאסטה, הוא ילך לסוף שבוע ב'סוכה במדבר' ולא למלון הנסיכה, אפילו שזה כמעט אותו מחיר, כי לנסיכה הולך העמך. מצד שני, כמו שאומרת השכנה שלי בבאר-שבע: 'אנשים משלמים 2,000 שקל לצימר כדי לראות עצים? פחחחח'".

- למה ההון התרבותי עצמו כבר לא מספיק כדי ליצור את הבידול? הרי גם בימי הסלונים הספרותיים של אירופה אנשים התאמצו לבדל את עצמם, הם רק עשו זאת בעזרת ידע.

"כי אני לא הולך עם התואר האקדמי או עם הפרופיל המקצועי שלי לכל מקום. אז במה אני שונה מההוא? הצורך בבידול אינו חדש, הוא רק הפך לפעיל יותר כי המעמד הבינוני כל-כך התעבה".

- אבל מדוע דווקא בעזרת צריכה?

"כי מדריכים אותנו להתנהג כך. כי כל המכוניות נראות דומות, אז עולם הפרסום ממציא להן תכונות אישיות. היום כבר פחות מוכרים לאנשים איכות, ויותר פונים לאפיק הסמלי: רק אנשים כאלה בוחרים במוצרים כאלה".

"זה תלוי תרבות", מרחיב טייב. "קניית ראווה בסין תיראה מאוד שונה מקניית ראווה בישראל. זה לא שיש רשימת מוצרי ראווה גלובלית. יש כמה כאלה. אבל ברוב המקרים יש הבדל תרבותי בין מוצרי ראווה של ילדים לעומת מבוגרים, גברים לעומת נשים וכן הלאה. צריכת ראווה גם לא חייבת להיות יקרה. הרעיון הוא להראות משהו לעולם. אז יכול להיות שמישהו יתאמץ לקנות ג'ינס קרוע כדי להגיד שהוא זרוק או קול".

- אז מה דחוף לנו לספר לסביבה שלנו?

"אנחנו מחפשים דרכים להוציא את הפנימיות החוצה. כל קבוצה באה עם סמלי סטטוס. אתה סטארט-אפיסט? זה בא עם שעון מסוים. אתה איש קבע? זה שעון אחר. זה כמו שטבח ביחידה מסוימת יבקש לעצמו את הכומתה של היחידה".

- יהיה נכון לומר שהצורך הזה מעיד בעצם על חוסר ביטחון או על חולשה?

"יש מושג בפסיכולוגיה שנקרא ניטור עצמי: עד כמה אנחנו מנסים לשלוט על הרושם שאנחנו מייצרים. כולנו נעים על הציר. אנשים עם ניטור עצמי גבוה משקיעים הרבה ברושם, ובאופן טבעי אלה אנשים פגיעים".

- הטרגדיה האמיתית, בסופו של סיבוב רכישות השופוני, היא שעננת הסוטול מתנדפת עוד לפני שחשבון האשראי נוחת בתיבת הדואר. מחקרים מוצאים שבעשורים האחרונים, בזמן שעמדנו בתור לקופה, גרף האושר תפס כיוון שלילי.

"היום אנחנו מודדים את איכות החיים שלנו במונחים של רמת חיים, אבל אין לזה סוף", מסכם אוריאלי. "זה מירוץ שמונע מאיתנו להרגיש טוב עם עצמנו וגורם לנו לעבוד קשה כדי לממן את המוצרים האלה. ואז אנחנו מפסידים שעות פנאי או השקעה במשפחה ובחברים - הדברים שבאמת מסיבים לנו אושר אבל חברת הצריכה מזניחה אותם".

סוף עונה בכיכר המדינה

- איך מחאת הקיץ מתיישבת עם תרבות הצריכה?

מחאת רוטשילד ובנותיה ניהלו מערכת יחסים מורכבת עם תרבות הצריכה הישראלית. מצד אחד, בתעודת הלידה שלה כתוב שדפני ליף רצתה דירה בתל-אביב ובזול; מצד שני, באותה כיכר הונפו גם שלטים שקראו לחזרה למדינת רווחה.

"זה אחד הדברים המיוחדים במחאה", אומר ד"ר דהאן. "חלקה קשורה לתרבות הצריכה, וחלקה מתנגדת לה. זה לצד זה נאבקים אנשים המבקשים להוריד את מחיר הקוטג' והדלק, שזה למעשה הרצון לקנות יותר אבל בזול, ואנשים שרוצים יותר חינוך, יותר רווחה - שזה לא מתיישב עם תרבות הצריכה, כי מי שתובע זאת מבין שצריך לשלם יותר מסים, זאת אומרת לצרוך פחות".

ד"ר צפדיה חושב שכל צירי המאה התלכדו בסופו של דבר למאבק נגד הניאו-ליבראליזם, ובעקיפין גם נגד צרכנות ראוותנית. "כי מה זו הדרישה לדיור בר השגה? זו מוכנות להתפשר על איכות תנאי הדיור שלנו, תוך נסיגה מקריטריונים שמייצגים הצלחה בעולם הניאו ליבראלי. להבדיל מהדרישה לדיור ציבורי, האשמה הוטלה על הקבלנים במקום על המדינה. בסופו של דבר, לא היה דיון משמעותי בשינוי סדר העדיפויות הלאומי. בעצם גם מחאת הקוטג' לא הפנתה אצבע מאשימה כלפי המדינה, אלא ביקשה מתנובה להוריד מחירים".

זמן קצר לאחר שסניף וול מארט בלוס אנג'לס פתח את שעריו לכבוד חגיגת קניות החגים הידועה כ"יום שישי השחור", הוציאו העובדים עגלה ובתוכה מספר קונסולות משחקים מסוג XBOX-360 בהנחה מיוחדת. קהל הקונים החל להתקבץ סביבם, בידיעה שלא כולם יזכו לאחוז באחת הקונסולות הנחשקות. אבל קונה אחת, על-פי החשד, הייתה יצירתית במיוחד. היא חיכתה לתחילת המכירה, וברגע שזו הגיעה, החלה הקונה - כך על-פי מקורות במשטרת לוס אנג'לס - לרסס בגז פלפל את שאר הלקוחות. על-פי החשד, 20 איש נפגעו כתוצאה מהגז.

התקרית הזו הייתה אחת מיני רבות ברחבי ארצות-הברית, באלימות המאפיינת את פתיחת מלחמת הקניות במדינה בזמן החגים. במקרה החמור ביותר, שודד ירה בקונה שיצא מאחת החנויות, לאחר שהאחרון סירב למסור לו את המוצרים שקנה. הקונה אושפז. מצבו קשה, אך יציב.