א. בוקר אחד, כשהקיץ דרור פויר מתוך חלומות נעימים למדי, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. אחד כזה שאין בעיה לדרוך עליו או להכות בו.
הכול התחיל בטלפון מהבנק. החשבון שלך מעוקל. מי עיקל? ההוצאה לפועל. למה? חוב לחברת הסלולר.
אתם אולי מכירים את הסיפור. אולי הוא קרה גם לכם. היה לי חוב, זה נכון, אבל חברת הסלולר שלי חיכתה שנתיים, נתנה לו לתפוח יפה-יפה, הפעילה את ההוצאה לפועל דרך משרד עורכי דין והתחילה לשלוח לי התראות. לאן היא שלחה את ההתראות? לבית של ההורים שלי, מקום שאותו עזבתי לפני משהו כמו 20 שנה.
עכשיו, לא תגידו שזו בעיה בשביל חברת הסלולר שלי למצוא אותי - יש להם את הטלפון שלי, לעזאזל, וכל חודש אני מקבל מהם הביתה חשבון המשולם בהוראת קבע. אז יש להם את המספר שלי, את כרטיס האשראי שלי, את הכתובת שלי. הם יודעים איפה אני עובד. הם יודעים בדיוק איפה למצוא אותי, הנבלות, אבל במקרה הזה הם לא רצו למצוא אותי.
אם הם היו מתקשרים או כותבים, הייתי משלם את ה-400 שקל המחורבנים, אבל הם העדיפו להפעיל משרד עורכי דין, שהפעיל את ההוצאה לפועל, והחוב נהיה כמעט 3,000, ככה שכולם יוכלו לחגוג על חשבוני.
התקשרתי לחברת הסלולר. המתנתי והמתנתי עד שענתה בחורה בשם מאיה. היא הייתה חביבה מאוד, אבל אמרה שאין לה מה לעשות ושלחה אותי למשרד עורכי הדין. "בכיף", אמרה, "שיהיה לך יום טוב".
התקשרתי למשרד עורכי הדין. ענתה לי אירנה. היא הייתה קרה ומאוד לא חביבה. היא צעקה עליי, מפנימה טוב מאוד את מערכת הדיכוי, מה שדיכא אותי עד למאוד. אנשים שתופסים את מקומם המזויף בשרשרת המזון ומנצלים לרעה את כוחם הלא קיים, זה דבר שיכול להרוג אותי. יום אחד תהיה אירנה בצד השני, ומה היא תאמר אז לעצמה?
עם עורכת הדין המכובדת שחתומה על העיקול לא נתנו לי לדבר. אחרי הכול, מי אני שהיא תדבר איתי. אז העבירו אותי לעורכת דין זוטרה יותר.
ב. שאלתי את עורכת הדין למה היא, חברת הסלולר שלי וההוצאה לפועל שודדים אותי. למה הם לא הרימו לי טלפון והעדיפו לחכות כמעט שנתיים לפני שהם הולכים להוצאה לפועל ושולחים התראות להורים שלי.
ככה זה עובד, אמרה עורכת הדין: לחברת הסלולר יש חצי מיליון מנויים. זה לא שאתה באמת מצפה שהם ירימו טלפון למר דרור פויר במיוחד. אבל להרים טלפון במיוחד למר הוצאה לפועל אין להם בעיה, אמרתי לה. ככה זה עובד, השיבה עורכת הדין. זה החוק, היא השיבה. ככה זה עובד, חזרה ואמרה. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה לשלם.
אז התקשרתי להוצאה לפועל. דיברתי כבר עם קירות שהיו אנושיים יותר, שהיו קשובים יותר. אז ויתרתי.
ההוצאה לפועל זה לא משהו שקשור לאנשים כמוני. ההוצאה לפועל היא הכלי של החזקים נגד החלשים. ידם של אלה קלה על הדק ההוצאה לפועל. אנשים כמוכם וכמוני לא יכולים לעשות שימוש בהוצאה לפועל. אם ביטוח לאומי, לדוגמה, חייב לי קצת כסף, אני לא יכול לעקל לו את החשבון, אבל אם זה ההפך, אין שום בעיה.
כנ"ל עם כל הגופים החזקים. ההוצאה לפועל זה הצבא שלהם. אני שונא את ההוצאה לפועל. אני שונא גם את עורכי הדין שעובדים עם ההוצאה לפועל. משתפי פעולה עלובים. אז חזרתי למשרד עורכי הדין.
ג. לפני זה התקשרתי לבנק. ז'תומרת, לא התקשרתי לבנק. אי-אפשר להתקשר לבנק. אתה מתקשר לתא קולי, ממתין שעה, בסוף עונה לך איזה מישהו, מבטיח שיחזרו מהסניף תוך שעתיים. הם אף פעם לא חזרו.
במשרד עורכי הדין שוב לא הצלחתי לדבר עם עורכת הדין, ושוב קיבלתי את מנת האירנה שלי, שהעבירה אותי בחוסר חשק לעורכת הדין הזוטרה, שחזרה כמו תוכי מסומם על המנטרה שלה: ככה זה עובד, זה החוק. החוק לטובתם, היא אמרה. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה לשלם.
אז שילמתי. כך נשדדתי לאור יום ובאלימות על-ידי חברת הסלולר שלי, משרד עורכי דין נאלח וההוצאה לפועל. כולם נהנים. עורכת הדין אפילו עשתה לי הנחה של 400 שקל. היא בטח חזרה הביתה לבעלה ולילדיה בתחושה שעשתה משהו טוב היום.
אחרי ששילמתי, שאלתי אם עכשיו הוסר העיקול. לא, אמרה עורכת הדין הזוטרה, עכשיו מגישים את זה לשופט, והוא יחליט מה לעשות. זה ייקח לפחות 48 שעות.
חזרתי לבנק. הבנק לא ענה. השארתי הודעה. לא חזרו. למחרת קיבלתי עוד מכתב ממשרד עורכי הדין, הפעם תחת הכותרת: "בקשת זוכה למתן צו מאסר". ה"זוכה", אגב, היא חברת הסלולר, וזוכה זה בדיוק מה שהיא. היא זכתה, אני הפסדתי.
במכתב כתוב שאני אשם בביזיון ההוצאה לפועל ושאני צריך לשבת 7 ימים בכלא החל ממחר או משהו. אם הייתי נשיא אנס, היו דוחים לי, אבל אני רק אדם שהיה חייב 400 שקל לחברת הסלולר המחורבנת שלו.
ביזיון ההוצאה לפועל, אתם מבינים? איך אפשר לבזות את הגוף הכי מבזה שיש, תמהני. מילא.
קיבלתי את מכתב המאסר הזה ב-29 בנובמבר. אתם יודעים מה תאריך המסירה שכתוב עליו? 5 באוקטובר. "לחייב נמסרה אזהרה ב'מסירה מלאה'", כתוב שם. זה שקר. לא נמסר לי כלום, ואין לי מושג מה זו מסירה מלאה.
ואתם יודעים מה תאריך הבקשה שכתוב על צו המאסר שלי? 20 בנובמבר. אם מישהו יכול להסביר לי איך מוסרים דבר חודש לפני שהוא התבקש, אשמח להחכים, אבל באמת שלא אכפת לי.
ד. הייתי יכול ללכת בדרך הקלה. לפנות למשרד יחסי הציבור של החברה הסלולרית הגנבת שלי, היחצן מכיר אותי, הוא יחצן בכיר מאוד. תוך שנייה וחצי היו מסדרים לי את זה. למה לא עשיתי את זה? כי אני מטומטם. הייתי יכול לשלוף את עובדת היותי עיתונאי מול עורכת הדין. גם את זה לא עשיתי. למה? ראו תשובה קודמת.
עכשיו, אני יודע שאני אשם ושהכול התחיל בגללי. על החוב באמת שלא ידעתי, בחיי, ואחרי שנתיים, כשקיבלתי את ההודעה, קצת הדחקתי אותה. זה נכון. עשיתי את כל הטעויות האפשריות. כנראה שזה מספיק.
וזו לא הפעם הראשונה, אגב, שאני מסתבך. לפני כמה שנים היה לי בלגן דומה, אבל ממש דומה, עם מס הכנסה. במשך 10 שנים הם שלחו התראות חוב (לא צודק בכלל) לכתובת שבחיים לא גרתי בה, עד שהפעילו את ההוצאה לפועל. כשבאתי לפקיד הגבייה, הוא אמר לי את המשפט המדהים הבא: "אתה לא תיק המאה". זה מה שהוא אמר.
אז לא, אני לא תיק המאה, גם לא תיק העשור. אני סתם אדם שקם בבוקר והפך לג'וק שאפשר לדרוך עליו, להכות בו עם עיתון. בין חברת הסלולר למשרד עורכי הדין להוצאה לפועל ולבנק, אין לי שום כוח. הם יכולים לשדוד אותי, לעקל לי, להוציא נגדי צו מאסר. הם יכולים לצעוק עליי, לבקש ממני שוב ושוב את מספר תעודת הזהות שלי, ואני לא יכול לעשות להם כלום. לבנה בחומה, גוש במטחנה, בורג במכונה.
דבר אחד נותר לי: לשנוא אותם בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידיי עד יום מותי.
הרהור
אם מישהו יכול להסביר לי איך מוסרים דבר חודש לפני שהוא התבקש, אשמח להחכים, אבל באמת שלא אכפת לי.
*** גם לכם קרה מקרה דומה? ספרו לנו בטובקבקים ובמייל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
