להתאהב מחדש בקיית

זוג שעושה אהבה מתחת לסופה, ומטפסי הרים על ההימלאיה, הם חלק מהדמויות שמאכלסות את האלבום החדש והיפהפה של קיית בוש. אלה גיבורים לא שגרתיים לשירי פופ, שבראה גיבורת פופ לא שגרתית. בגיל 53, בוש משגרת אלבום שאין לו דבר עם עולמות המצעדים והמכירות ואולמות המופעים ותקשורת ההמונים, ושכאלבום שלם הוא הטוב שלה עד היום. בראשית הדרך, בשלהי שנות ה-70, בוש יצרה גם להיטים ייחודיים ובלתי נשכחים, ובראשם כמובן "אנקת גבהים" העילאי. אבל לאורך השנים בוש התעקשה שלא לצאת להופעות, והתמקדה באלבומים שתכיפותם הלכה וירדה. וזה אלבום ראשון עם חומרים חדשים מזה שש שנים. לא מזמן גם הציגה לעולם טיפול מחודש בחומרים ישנים, אבל לאורך השנים הסתבר שדווקא ככל שבוש לא משחקת לפי החוקים הרגילים, כך מתבצר מעמדה כגברת הראשונה של הפופ האנגלי.

נוכחות עקבית כמקור השראה

אלבומה החדש לגמרי מצדיק את נוכחותה העקבית כמקור השראה ניכר לביורק, טורי איימוס, פלורנס וולץ', ג'ואנה ניוסאם וגם לא מעט אמנים גברים. די בדומה לחדש והמצוין של ביורק, וגם לשלישי הנשגב של "פורטיסהד" מלפני שלוש שנים, החדש של בוש הוא מזכרת נדירה לסוד קסמם וכוחם של האלבומים השלמים.

יש בו שבעה קטעים בלבד, שאורכם הממוצע תשע דקות, ואורותיהם בוהקים ומובהקים כבר מהרגעים הראשונים וגם עמוק לתוך ההאזנות הנשנות. אלבום שמתחיל מפסנתר ושירה וגדל לבאס ותופים ולקולות ולמעט תוספות אחרות, אבל הוא בעיקר אלבום ענק של מרחבים אינסופיים. בזמן שהמון אמנים מוציאים אלבומי חג מולד מסורתיים לקראת בהלת הקניות, בוש יצרה אלבום חורפי חדשני באופיו, שחושף וחוקר במקביל כמה עולמות משמעות. זה אלבום של מסע בשלג, באפילה ובערפל: מסע כה אנושי מעבר לבדידות, לקור ולנוכחות המוות, ולעבר המגע, החברות, האינטימיות. אבל זה גם מסע של אמנית דגולה ושל אורחיה הגדולים, ביניהם אלטון ג'ון וסטיבן פריי, סטיב גאד ודני תומפסון, לעבר האפשרויות שעדיין גלומות בעבודה מחויבת, מעמיקה ובלתי מתפשרת על כמיהותיה.

כמיהות של אמנית שמתעקשת על שפה פרטית. בוש מזכירה בנאמנותה לעצמה את גדולת יוצרות הפופ, בת לדור שקדם לה, ג'וני מיטשל, שאף היא הפליגה לעולמות לגמרי פרטיים, שלפעמים איבדו כל מגע עם המולת הפופ סביבה. היו לבוש לא מעט אלבומים בינוניים לאורך השנים, והייתי מאד שמח לעוד כמה שירים קצרים יחסית ולהיטיים שלה. אבל כאן בוש ראויה וסביר שאף תגיע להצלחה מסחרית לא מבוטלת דווקא באלבום תובעני. הוא דורש עיכול, מתנהל באיטיות לא אופנתית, והתגמולים הרבים שהוא מעתיר עומדים ביחס הפוך להיעדר החנפנות שלו.

אבל דווקא למפני שהוא כה אחר, נדמה שגם המון אנשים שאינם נמנים עם אוהדי בוש יתאהבו בו: זו לא נוסטלגיה מעוורת ובוודאי לא קינה על ההווה, אלא אלבום המעורר היקשרות רגשית מהסוג שאנחנו כבר לא רגילים לתלות באלבום השלם, הפורמט שלכאורה עבר מהעולם.

כותרת העבודה מתייחסת לחיפוש של בוש אחרי 50 מילים חדשות וחליפיות לשלג. תכניה מספקים לפחות 50 סיבות מצוינות לחזור לבוש האהובה, ואפילו רבות מכך למי שירצו להתאהב בה לראשונה.

גדולה מסך כל שיריה

האלבום החדש של מרי ג'יי בלייג הוא מוצר בינוני של זמרת כבירה

מרי ג'יי בלייג' - My Life II-- The Journey Continues

למרות שמעולם לא זכתה בישראל להכרה הראויה, בפופ העולמי מרי ג'יי בלייג' היא מוסד לא פחות מופלא ומכובד מקיית בוש. בגיל 40, ואחרי מכירות של 50 מיליון עותקים, היא חוזרת ל"חיי", כותרת אלבומה השני מ-1994, זה שהיה אחראי לפריצתה המסחרית הגדולה ולמיתוגה המוצדק כ"מלכת ההיפ-הופ סול". מרי ג'יי היא זמרת עם אצילות מובנית מהסוג שהיה גם למלכות הסול הגדולות ביותר, למשל בילי הולידיי או דיון ווריק וארית'ה פרנקלין בצעירותן. בהגשה שלה ישנה נוכחות קבועה של צער אין סופי וגאווה, החמצה ותשוקה, בדידות מחד וחום אינסופי מאידך. הברכה הזו של בלייג', בחיבור בין מיתרי קולה לבין גרעין אישיותה, היא גם קללתה הגדולה: מרוב שהיא מצמררת בכל פעם שהיא פותחת את הפה, קל אצלה להחליק בבחירת החומרים ולהתפשר על שירים בינוניים.

כמעט אירוויזיוני

כמעט בכל הקריירה שלה, מרי ג'יי נותרה נפלאה יותר משיריה, ולמרבה הצער זה נכון גם במרבית האלבום החדש. הוא לא ממש מזכיר סגנונית את "חיי" הראשון הישן, והוא מורכב מתמהיל מסחרי זהיר בין שירים יחסית קצביים לבין הבלדות הכי שקטות שבלייג' הקליטה עד כה. יש פה עשרות מפיקי-על והמוני כוכבי-על אורחים כמו ביונסה ול'יל ווין ובאסטה ריימז ודרייק. אבל אישיותה מאפילה על כל נוכחות אחרת. ומעניין שמלבד הדואט החזק עם נאז הנפלא, בן דורה מאמצע שנות ה-90 בניו יורק, השירים המצטיינים הם דווקא אלו שהכי רחוקים מהיפ-הופ או מסול. בסוף האלבום קובצו כמה בלדות שאין כמעט דבר בינן לבין מוזיקה שחורה. בלבוש אחר הן יכלו להיות אירוויזיוניות. והן הדבר הכי מפתיע שקרה בקריירה שלה בשנים האחרונות, כשלפחות Need someone הוא שיר ממש מצוין. עוד אלבום בינוני של זמרת כבירה.