תיקי המשמורת הם בדרך-כלל התיקים המורכבים ביותר להכרעה עבור בתי המשפט, מכיוון שכסף ורכוש ניתן לחלק לשניים, אבל ילדים לא. העיקרון המנחה את בתי המשפט בהחליטם אצל מי יגור הילד וכיצד ייערכו הסדרי הביקורים עם ההורה השני הוא עיקרון "טובת הילד", שנקבע כשיקול העיקרי שבו בית המשפט צריך להתחשב.
ואולם, בפסק דין שניתן בחודש אפריל האחרון, בית המשפט לענייני משפחה בטבריה לקח את מעמד העליונות של עיקרון "טובת הילד" על פני שיקולים אחרים צעד אחד רחוק מדי.
באותו מקרה דובר בזוג שגר באזור השרון במשך מרבית שנות נישואיו, שם חיה משפחתה של האישה, ושם היא גם עובדת באותו מקום עבודה במשך 18 שנה. בני-הזוג החליטו לנסות את מזלם באזור הצפון, בסמוך למשפחת הבעל, ורכשו שם בית למגוריהם, אך המעבר התגלה כצעד מוטעה עבור נישואיהם, אשר התפרקו זמן קצר לאחר מכן.
האם פנתה בתביעה לקבלת משמורת על הילדים, אשר תאפשר לה לעבור עימם חזרה לאזור השרון, אך בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשתה, לאחר שקבע כי טובת הילדים היא שמגוריהם של שני הוריהם ישארו קרובים זה לזה. בית המשפט פסק כי מגורים קרובים יאפשרו משמורת משותפת מלאה, פיזית ומשפטית בין ההורים, שהיא המצב האופטימלי עבור הילדים, ולכן הוא אינו מתיר לאם לעבור לשרון.
בית המשפט לענייני משפחה היה מודע לעובדה שמדובר בפסיקה יוצאת דופן - שכן על-פי ההלכה המשפטית אין למנוע מהורה לבחור מקום מגורים כאוות-נפשו בתוך גבולות מדינת ישראל, כחלק מזכויות היסוד של כל אדם - אך תמך זאת בנסיבות המיוחדות של המקרה, במסגרתן האב לקח חלק שווה לאם בגידול הילדים, ובפועל התקיימה משמורת משותפת מלאה, תוך חלוקת זמן שווה לגמרי בין ההורים, מאז נולדו הילדים ועוד בטרם התגרשו השניים.
המחוזי הפך את ההחלטה
בית המשפט המחוזי אליו ערערה האם הפך את ההחלטה, וקבע כי לבית המשפט לענייני משפחה אין זכות להחליט עבור האם היכן תחיה. משהאם הודיעה כי ברצונה לעבור לאזור השרון, והאב הודיע על כוונתו להשאר באזור הצפון, בית המשפט לענייני משפחה אינו יכול לכפות על הצדדים לקיים משמורת משותפת וחלוקת זמן שווה, ועליו לבחור באחד ההורים כהורה המשמורן, שבביתו יהיה מרכז חייהם של הילדים, בשרון או בצפון.
בית המשפט המחוזי הבהיר כי טובת הילדים אינה יכולה לשמש כשיקול להגבלת זכויותיהם של ההורים לבחור בתחום עיסוק מסוים, לבחור במקום מגורים זה או אחר וכדומה. עם זאת, טובת הילד היא עדיין שיקול חשוב הגובר על שיקולים אחרים, בבואו של בית המשפט לבחון אצל מי מוטב לילדים להתגורר.
כך למשל במקרה זה, על אף שהאב היה שותף מלא לגידול הילדים מאז היוולדם, ונדמה היה שאך הוגן הוא להשאיר את הילדים עם אביהם - בית המשפט הכריע לבסוף כי הילדים יהיו במשמורתה של האם ויעברו עימה לשרון, מכיוון שהשיקול של הפגיעה בזכויותיו של האב נופל בחשיבותו מן השיקול שקבע כי על-פי חוות-דעת המומחים שמונו בתיק, טובת הילדים היא לגדול עם אימם.
בית המשפט לענייני משפחה הביע חשש כי אימהות יפרשו את פסק הדין החדש כמתן עידוד ותמריץ לסכל הסדר של משמורת משותפת שאינה רצויה להן על-ידי מעבר למקום מגורים מרוחק מהאב - אך אין להניח כי חשש זה יתממש בשל שתי הסתייגויות חשובות.
ראשית, הזכות לבחור מקום מגורים מוגבלת לתחומי מדינת ישראל בלבד ואינה תקפה לחו"ל, כך שתוצאות המעבר הן בסופו של יום סיבוך והכבדה גדולים בקיום הסדרי הראייה, הפוגעים גם באם.
יתרה מכך, אם המאלצת את בית המשפט לבחור באחד ההורים בלבד כהורה משמורן, לוקחת על עצמה סיכון גדול שבית המשפט יקבע כי ההורה הראוי יותר הוא האב, ובתיק המדובר, ההכרעה כי האם תיאלץ לעבור לשרון ללא ילדיה לא הייתה רחוקה מלהתממש.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.