1. דודי סלע. סלע העביר את השנה הזאת כשהוא חצי ישן. הוא ניצח רק שמונה משחקים בסבב הרגיל (את רוב הניצחונות השיג בטורנירי צ'לנג'ר). ובכל זאת, הוא עדיין סיים את 2011 במקום ה-83 בעולם - אז הוא יכול בהחלט להיות מעודד ממצבו. מי שחושב שזה דבר של מה בכך להישאר בין 100 השחקנים הטובים בעולם בסבב הגברים, לא מבין בטניס. תשאלו את אמיר וינטרוב, שחקן בכלל לא רע שכבר שנים מנסה להגיע לדירוג דו-ספרתי. אנשים אומרים שדודי לא מתאמן מספיק, שאין לו סרב, שהוא לא רציני, שהוא נמוך וכו'. הכל נכון. דודי בעצמו יהיה הראשון שיודה שהוא לא מופת למקצוענות. אבל לזכותו ייאמר שהוא מקבל את עצמו כמו שהוא, עם המגבלות שלו, והולך עם האינסטינקטים שהביאו אותו למקום ה-29 בעולם ואת ישראל לחצי גמר הדייויס.
הוא מעדיף אווירה נינוחה, בלי לחץ של מאמן שנכנס לו לווריד. הוא אינו שחקן קונבנציונלי. הוא אמן טניס. ההתנהלות הזאת די עובדת בשבילו כבר שנים, אם כי לפעמים מתסכלת את אוהדיו ואת אלו שרואים את הפוטנציאל העצום שיש לו בידיים. הוא קנה לו שם של שחקן שביום נתון יכול לנצח כמעט כל שחקן בסבב, כפי שעשה לפני מספר שבועות כשהביס את אלכס דולגופולוב המדורג 16 בעולם 2-6, 2-6. הבעיה היתה שלמחרת הוא הפסיד לשחקן המדורג 228 בעולם.
בשורה התחתונה: דודי עדיין ייכנס עם הדירוג שלו לטורנירים החשובים של השנה והוא במרחק 2-3 טורנירים מוצלחים מחזרה ל-50 הראשונים בעולם. אני ממליץ לחובבי הטניס להמשיך לעקוב אחריו במהלך השנה, כי אין לדעת מתי תשרה עליו המוזה. וכשהיא שורה עליו, זה אחד מהמראות האטרקטיביים שעולם הטניס אפוף הגלדיאטורים יכול עדיין להציע.
2. שחר פאר. גם לעמוס מנסדורף, שהיה שחקן קבע בין 30 הראשונים בעולם, היתה שנה אחת באמצע הקריירה שבה ירד קצת בדירוג. אבל בשנה שלאחר מכן, הוא חזר לדירוג הקבוע שלו ובילה עוד כמה שנים טובות בין ה-30 הראשונים. בסוף הקריירה, השנה ההיא היתה לא יותר מסטייה סטטיסטית. אם בשנה גרועה שלה, שחר פאר מסיימת במקום ה-37, אז מצבה טוב מאוד. היא עדיין נכנסת לכל הטורנירים הגדולים ללא מוקדמות, וזו הכנסה מובטחת. אבל מועדון 20 הבכירות בעולם, לו היתה שייכת בשנתיים-שלוש האחרונות, הוא מועדון איכותי וחסר רחמים, שמעניש בירידה בדירוג אם לא מנצחים 2-3 סיבובים לפחות מדי שבוע.
השאלה היא האם 2011 היא סטייה סטטיסטית, או שמא היא מסמלת את תחילת הירידה הבלתי נמנעת בדירוג.
שחר אמורה להיות בשיא הקריירה. היא מספיק צעירה כדי להיות בכושר פיזי גבוה, וצברה מספיק ניסיון משחק עם השנים. והנה עוד סיבה להאמין שבגיל הזה שום דבר לא גמור: שלוש מארבע הטניסאיות שזכו השנה בגראנד סלאם, עשו את זה בגילאים 27, 28 ו-29. שחר רק בת 25.
3. רוג'ר פדרר. השאלה כמה עוד נשאר בטנק הדלק של פדרר ממשיכה להעסיק את אוהדי הטניס. בינתיים אין שום סימן שהוא מתכוון להתנדף. תשובה ראשונה הוא נתן עם הזכיות הרצופות בפריז, באזל ובמאסטרס, כשאת 16 המשחקים המסיימים את העונה הוא סיים לא רק עם ניצחונות, אלא עם מאזן של 4-30 במערכות. אני חושב שמה שמבדיל את פדרר מהשאר, זו האהבה שלו למשחק. הדרך החופשית, האסתטית שבה הוא משחק את המשחק, בעיקר כשהוא עושה את זה בנובמבר, כשכולם כבר שרופים בראש. למרות שחצה את גיל 30, וברקורד שלו 1,000 משחקים בטורנירי ATP, אין סיכוי שהפנומן השווייצרי יוציא משפט כמו זה שהוציא נדאל בסגנון "איבדתי את התשוקה למשחק". פדרר מוכיח שוב שמנוע ששורף פחות דלק, יחזיק מעמד לאורך זמן. הוא ממשיך להיות יותר חסכוני בתנועה שלו, הוא עומד קרוב לקו הבסיס ולכן רץ פחות ושולט ברוב הנקודות, מה שאומר שיריביו תמיד ירוצו הרבה יותר ממנו. גם בעונה שבה ניכרה בבירור "הנסיגה" שלו, הוא סיים עם 4 תארים ו-84.2% הצלחה (שני רק לדיוקוביץ'), וירד מקום אחד בדירוג העולמי, למקום ה-3 בעולם.
4. נובאק דיוקוביץ'. העונה הזו תיזכר כ"שנת דיוקוביץ'". קשה לזכור שנה כל-כך פנומנלית. זו לא רק העובדה שהשיג 13,675 נקודות דירוג (יותר מכל טניסאי אי פעם) או 11 מיליון דולר מפרסים בטורנירים (יותר מכל טניסאי אי פעם), ואפילו לא העובדה שרשם סטריק של 43 ניצחונות ללא הפסד (יותר מכל טניסאי ב-30 השנים האחרונות), עניין מטורף לכשעצמו בעידן שבו היריבים שלך הם פדרר ונדאל. אלא העובדה שעשה זאת עם טניס חסר תקדים באיכותו. ומה נשאר מכל זה? לקראת סוף השנה הסטטיסטיקה התיישרה, ובשבועות האחרונים של 2011 דיוקוביץ' כבר נראה צל של עצמו, שבע, חבול ועייף. במאסטרס הוא התפרק לגורמים וסגר את החודשיים אחרונים של השנה עם 5 הפסדים.
העובדה שנמחק פיזית ומנטאלית אחרי פחות מעונה, מעמידה בספק גדול את היכולת שלו לשחזר ארבע-חמש עונות כאלו ברציפות (או אפילו להתקרב לכך). רק אחרי שיצליח לעמוד על הרגליים עונה אחר עונה אחר עונה, כמו פדרד ונדאל, אפשר יהיה לדבר עליו באותה נשימה עם שני הגדולים של דורו. בינתיים, ספק גדול אם יצליח בעונה הבאה אפילו לשמור על המקום הראשון בעולם.
5. סבב הנשים. טניס נשים, יש בכלל כזה ענף? נכון שיש עומק ושיש שחקניות נהדרות. אבל זה לא ממש עושה לי את זה, כל הקביטובות למיניהן. כולן משחקות באותו סגנון, עם חבטת גב היד בשתי ידיים וכף יד אימתנית. הן אינן מרבות לרוץ לרשת ולא מגוונות את המשחק כמעט לעולם. אבל יותר מהכל, מה שצורם לי, כמאמן, הוא שלא מעט מהן פשוט משחקות בלי הרבה מחשבה. הן מסתמכות על כוח וכושר גופני, פשוט חובטות בכדור בכל הכח בכל חבטה. זה לא טניס בעיני. אני אישית מתגעגע לשחקניות שחובטות עם קצת גיוון, ושיש להן דמיון ורגש במשחק.
בנוסף, בגלל מבנה הסבב והעומס הבלתי מאוזן, נוצר מצב שבו כמעט כל מי שהגיעה לפסגת הדירוג פרשה בגיל צעיר (הינגיס, הנין, קלייסטרס, קפריאטי, סלש). אלו שלא פרשו, נגעו בתהילה אבל קרסו תחת העומס. לפני שנתיים זו היתה אנה איבנוביץ' המלבבת שהגיעה לפסגה והתמוטטה כמו בניין של חוזי פרסום, ובשנה האחרונה היתה זו נה לי, שהפכה לסינית הראשונה שזוכה בטורניר גראנד סלאם ומאז בקושי ניצחה משחק.
אבל מה שמסמל יותר מכל את הבינוניות של הדור הנוכחי בנשים הוא סרינה וויליאמס (בתמונה). האמריקאית, שחצתה את גיל 30, עברה תלאות בריאותיות ואישיות שלא מהעולם הזה: היא כמעט מתה, פרשה, חזרה, עשתה טלוויזיה, עיצבה אופנה ומה לא. ועדיין, כטניסאית ברבע משרה, ועם עודף משקל הרבה יותר מיוצא דופן, היא היתה מרחק נגיעה מזכייה ביו.אס אופן האחרון.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
