הלו, זו בריטניה?

התגובה של הממשלה הבריטית להתקפה על שגרירותה באיראן היא כל כך לא בריטית, שזה פשוט תענוג לעיניים ולאוזניים. מלים בוטות, ברורות: "הרעיון שהרשויות האיראניות לא היו יכולות להגן על השגרירות שלנו, או שהתקיפה הזאת הייתה יכולה לצאת לפועל בלי הסכמה כלשהי מצד המשטר, הוא דמיוני", טען שר החוץ הבריטי, וויליאם הייג. כלומר - האשמת הממשלה האיראנית כאחראית וכיוזמת השתוללות ה"סטודנטים" שפרצו לשגרירות בטהרן. האשמה ישירה, בלי אולי ואבל, בתוקף - בכעס!

האם זהו רגע היסטורי, שבו נעלם האיפוק הבריטי, ולו לרגע, מהמפה הפוליטית? האם אפשר לומר שהבריטים למדו משהו מגדול מנהיגיהם וינסטון צ'רצ'יל, שכך טיפל בהיטלר ובנאצים שלו? האם האנגלים באמת מבינים עכשיו שמדיניות של פיוס ופייסנות לא עובדת על שליטים טוטליטריים שאין להם אלוהים, גם אם הם מתפללים 15 פעמים ביום?

מעשים לא אופייניים

הממשלה הבריטית לא הסתפקה במילים, וזו אולי ההתפתחות החיובית ביותר. היא לא אמרה לאיראן שהיא מצפה שתעניש את האחראים, כפי שעשה הנשיא אובמה. היא נקטה כמה צעדים שהיה נדמה שאירופה, ואנגליה בכלל, כבר אינן מסוגלות לעשותם: גירוש הדיפלומטים האיראנים מהממלכה תוך 48 שעות; והחזרת כל הצוות הדיפלומטי מאיראן.

החשיבות של נחרצות התגובה הבריטית החלה ליצור תגובת שרשרת של מדינות אירופיות נוספות. צרפת, גרמניה, איטליה - אפילו הולנד - החליטו גם הן על צעדי תגובה על רקע האירועים באיראן. לפי שעה, לא מדובר בצעדים קיצוניים, בסך הכול החזרת שגריריהן ל"התייעצויות". אבל ה"בסך הכול" הזה יכול להוביל מהר מאוד ליישור הקו עם לונדון, ואולי אף להקצנתו.

פתרונות של כורח

הקצנה כזאת תהיה הטלת אמברגו על רכישת נפט מאיראן. צעד שאמור לייבש את מקור ההכנסה העיקרי של איראן, ובוודאי תהיה לו השפעה גם על התקדמות ייצור הגרעין. זו אינה החלטה פשוטה, כי בשביל כמה מדינות, הנפט האיראני הוא חיוני לכלכלה ולתעשייה. אבל זה מסוג הקשיים שמדינות לומדות להתגבר עליהם, במצב שבו האלטרנטיבה גרועה יותר. ולפעמים מצוקות כאלה מולידות פתרונות יצירתיים, שאולי לא היו באים לאוויר העולם במצב עניינים רגיל.

עדיין מדיניות חוץ-קומוניסטית

אבל מה עם רוסיה וסין? שתי המדינות האלה ממשיכות, למעשה, במדיניות חוץ דומה, כמעט זהה, לזו שנקטו ממשלותיהן בעידן הקומוניסטי הקשוח. הן תומכות במדינות ערביות, ומסכלות יוזמות המתגבשות נגדן. כשמדובר במדינות כמו סוריה ואיראן, רוסיה וסין מתנהגות כמי שאינן שומעות ולא רואות. דוח הוועדה לאנרגיה אטומית על הפצצה של אחמדינג'אד מוגזם ומנופח; וכך גם הידיעות על טבח אזרחי סוריה בידי "מנהיגם".

אבל נדמה שככל שהסולידריות המערבית תגבר: ככל שההתנגדות לאיראן תעבור מדיבורים למעשים, כך יקשה על רוסיה וסין להתמיד בהתנגדות למען כוחות השחור. לכן, כל כך חשוב שלא תהיה פתאום הפוגה דיפלומטית, שהאנגלים ובני בריתם לא ייבהלו מהצעדים שנקטו - אלא ימשיכו במומנטום שיצרו.

איך יגיב אובמה?

האנגלים הניפו את נס המרד, אבל האמריקאים הם אלה שצריכים להיות בראש המחנה. מבחינה זו, אובמה הוא חידה. נדמה שאפשר כבר להסיק שהוא מעדיף דיבורים על מעשים. כמובן שאפשר לומר שזה בסדר גמור שהוא זהיר, שאינו שש אלי קרב. אבל אנחנו יודעים שהקו המפריד בין זהירות לבין הקושי להחליט - הוא דק מאוד.

לפעמים הזמן שעובר עד ההחלטה, גורם לקורבנות ולנזקים עתידיים שקשה לתקנם כאשר ההחלטה מתקבלת. ראו ערך נוויל צ'מברליין, ראש הממשלה הבריטי ערב מלחמת העולם, שנכנע להיטלר מתוך אמונה שבכך ימנע את המלחמה. ובעיקר, שוב, וינסטון צ'רצ'יל, האיש שנקרא על ידי הציבור הבריטי כדי לטפל באסון שצ'מברליין הוריש לו ולעולם. אסון שנעשה נורא ומזוויע יותר בגלל תקופת הרגיעה שהיטלר זכה לה, ושנוצלה על ידו להעצמת כוחה הצבאי של גרמניה הנאצית.

matigolan@globes.co.il