לא משתלם לאהוב את המולדת

הנשיא הפופולרי ביותר של ארה"ב במחצית הראשונה של המאה ה-20 היה כנראה קלווין קולידג'. מי? אין כל סיבה לדאגה, מפני שאין כל סיבה לזכור אותו. למען האמת, הוא עשה כמיטב יכולתו שלא להיזכר. "עסקה של אמריקה הוא לעשות עסקים", אמר קולידג'. הוא האמין כי עסקים אינם עסקה של הממשלה. הוא עזב את הבית הלבן שבעה חודשים לפני שהתמוטטות הבורסה בישרה את השפל הכלכלי של שנות ה-30, האסון הגדול ביותר של זמננו.

הדמוקרטיות המערביות התייחדו מאז במידה הרבה יותר גדולה של ספקנות כלפי כוחות השוק, או כלפי יכולתו של עולם העסקים לפקח על עצמו. מפעם לפעם הועמדה בספק תחושת האחריות של העולם הזה. אמנם שנים רבות אחר כך התהלכה המימרה ש"מה שטוב ל'גנרל מוטורס' טוב לאמריקה", אבל לא תמיד היה ברור שגם ההיפך נכון.

רלף ניידר ידוע בעיקר בזכות הגנתו רבת השנים על זכויות הצרכן, נגד עריצותם של התאגידים הגדולים. הוא ידוע פחות, הרבה פחות, בזכות פטריוטיות. מה גדולה הייתה הפתעתם של מכותביו לפני 15 שנה, כאשר קרא להם להוכיח שהם אוהבים את המולדת. המכותבים היו מאה מנכ"לי החברות הגדולות באמריקה. הוא הציע להם לפתוח את הפגישה השנתית של בעלי מניותיהם בשבועת אמונים פומבית לדגל האמריקני. כשלעצמה, השבועה הזו היא עניין רגיל בבתי ספר, במוסדות ציבור, אפילו במגרשי ספורט.

רק אחת ממאה החברות, רשת בתי הכולבו Federated, חשבה שזה רעיון טוב. ענקית הרכב פורד השיבה, כי "התפיסה של שבועת אמונים תאגידית אינה מעשית". קימברלי-קלארק, ש"קלינקס" הוא המוצר המפורסם ביותר שלה, השיבה כי היא מאמינה שיש לה "הזכות הלא מעורערת להחליט בעצמה איפה ואיך היא תפגין את הפטריוטיות שלה ברבים".

ניידר בעצם לא התעניין בדגל. הוא ניסה להקניט את עולם העסקים על העדפותיו הגיאוגרפיות. מרכזי התעשייה הקלאסיים של אמריקה איבדו מיליוני מקומות עבודה, מפני שהיה הרבה יותר זול לפתוח קווי-ייצור במקסיקו, או בדלתא של נהר הפנינה בסין.

מתעטפים בדגל, מקיאים על המכנסיים

התעטפות בדגל הלאומי הייתה תמיד כל-כך קלה, ושכרה תמיד היה בצידה. רפובליקנים, שמפלגתם מזוהה עם עולם העסקים, נהגו במשך שנים לפקפק באהבת המולדת של הדמוקרטים. בבחירות של 1988, ג'ורג' בוש האב העמיד במרכז מערכת הבחירות שלו את ההאשמה שיריבו הדמוקרטי מייקל דוקאקיס מתנגד לדקלומה של שבועת האמונים לדגל. הוא אפילו הצטלם במתפרה של דגלים לאומיים בניו ג'רזי. הוא הצליח להפוך יתרון מכריע של דוקאקיס בסקרים לניצחון קל ביום הבחירות - לא רק בזכות הדגל, אבל גם בזכותו.

בסוף 1991, כאשר התרבו הסימנים שבוש עומד להפסיד בבחירות לנשיאות, הוא טס לביקור ממלכתי ביפן. הוא צירף את מנכ"לי תעשיות הרכב האמריקניות אל פמלייתו. כל השלוש - ג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר - עמדו בעיצומו של משבר עמוק. מסוף שנות ה-70 ואילך, רכב יפני פלש לאמריקה, וכבש כמעט רבע מן השוק. באותה השעה, היפנים הגנו על תעשיות הרכב שלהם מפני תחרות.

בוש רצה שהם יפתחו את השערים. הם לא פתחו, והמעמד הזכור ביותר ממסע בוש והמנכ"לים היה הקאתו של הנשיא על מכנסיו של ר"מ יפן במהלך ארוחת ערב חגיגית. היפנים התפקעו מצחוק, האמריקנים הסמיקו מבושה.

היפנים לא פתחו את השערים, בין השאר מפני שזה היה פטריוטי. מאז תבוסתם במלחמת העולם השנייה הם מיתנו את התלהבותם לדגלים לאומיים, אבל נשבעו אמונים למקומות עבודה. הגדולים בתאגידיהם, עם מכירות בכל רחבי העולם, התנהלו כמעט כגילדות של ימי הביניים, עם תעסוקה-לכל-החיים. זוהרו של סיפור ההצלחה היפני הועם מאז מאוד. השבוע קיבלנו אישור רב-סמליות: תעשיית הרכב הגדולה ביותר של יפן עומדת להפריד את הפטריוטיות מן העסקים.

"לא נעזוב", הוא אמר. ועזב

ספק אם יש ביפן שם משפחה מהולל יותר מזה של אקיו טויודה. סבו יסד את טויוטה לפני תשעים שנה ויותר, והוא משמש כיום מנכ"ל. השבוע, ביריד הרכב השנתי של טוקיו, טויודה הנכד הכריז כי החברה תייצא עוד רכב המורכב ביפן. שער היין הרבה יותר מדי גבוה. "אנחנו מעבירים את מלוא הייצור אל מעבר לים", הוא הודיע. עד כה, חצי המכירות שלה בחו"ל באו מיפן.

לפני שנה ורבע, בשישה בספטמבר 2010, "אסאהי שימבון", העיתון הגדול ביותר ביפן, פרסם בראש המהדורה האנגלית שלו ראיון עם אקיו טויודה. הכותרת הלא-משתמעת-לשתי-פנים הייתה, "לא נעזוב את יפן", יהיה שער היין אשר יהיה. "טויוטה היא תאגיד גלובלי שנולד ביפן", הטעים טויודה. "אמנם אנחנו משתדלים להיות אזרחים תאגידיים טובים בכל ארץ - אבל אנחנו נעשה כל מה שנוכל כדי להוסיף ולקיים את בסיסי הייצור שלנו ביפן... טויוטה נולדה כדי לתרום לחברה (היפנית)... זה המסר הקל ביותר להבנה".

התנערותו של טויודה מהבטחת השנה שעברה לא הופיעה השבוע בעמוד הראשון של "אסאהי", ולא עוררה התרגשות מיוחדת ביפן. האמת המצערת היא שטויוטה אינה יכולה להרשות לעצמה להיות פטריוטית. השוואת התבטאויותיו של טויודה עם אלה של קרלוס גוסן, מנכ"ל ניסאן, אינה מגלה כל הבדל. אמנם לטויוטה יש אילן-יוחסין מפואר, ששורשיו טמונים ביפן של תחילת המאה ה-20, ואמנם אילן-היוחסין של גוסן קושר אותו ללבנון ולברזיל. פעם הבדלים כאלה היו משפיעים על מצב הדעת וממילא על קבלת החלטות. לא עוד.

האין זה מובן מאליו? טויוטה אינה אחראית לשערי החליפין או לתנאי השוק. אבל סגירה של קווי-ייצור ביפן אינה באה בנסיבות רגילות. המשק היפני עדיין משלם מחיר כבד על רעש האדמה ועל הצונאמי של תחילת השנה. היצוא שלה (וגם של הונדה וניסאן) פחת כמעט ב-80%. כשטויוטה יוצאת, היא שומטת את הקרקע מתחת לרגליה של יפן.

פוליטיקאי ופרשן מן הימין הרדיקלי בארה"ב, פטריק ביוקנן, אמר פעם כי "איננו צריכים להרגיש שום לויאליות כלפי תאגידים שאינם מרגישים לויאליים כלפינו". זה נשמע טוב, אפילו קצת הגיוני, אבל על ההיגיון הזה אבד הכלח. העסק של אמריקה, כפי שאמר הנשיא קולידג' לפני תשעים שנה, הוא "לעשות עסקים". גם של יפן. בעצם של מי לא.

* רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com