שלום, אנחנו "ארץ חדשה". כולם בשביל כולם. את מצטרפת? ואתה?

תחילת יולי. מאוחר בלילה. צלצול טלפון.

אני: הכול בסדר גילי? הוא: אתה סומך עליי? אני: תלוי באיזה יום. הוא: אני רוצה שתעשה לי מיצוב, אסטרטגיה שיווקית, שם למותג וכל מה שצריך ללקוח חדש. ואני רוצה שתעשה את זה פרו-בונו. אני: אוקיי, מי הקורבן? הוא: אחי, אנחנו נכנסים לפוליטיקה. מקימים מפלגה חדשה. אני: מה לי ולשיט הזה? הוא: תתרגל. אנחנו הולכים להפוך את המדינה. אני: מחר שמונה וחצי ב"רביבה", טוב לך?

אחרי יומיים הצגתי בפני "הלקוח" את עקרונות תוכנית הפעולה שבניתי. אחרי שבועיים אחת, דפני ליף, פתחה איבנט בפייסבוק, עברה לגור בשדרה וגנבה לכולם את ההצגה.

יש לי חלון

4 חודשים לאחר מכן, המחאה קורסת לתוך עצמה בקול ענות חלושה; המשווקים הגדולים, מבוהלים עדיין מאפקט תנובה, מתחילים להגיח מהבונקר התקשורתי אליו נעלמו, רק כדי לפגוש צרכנים עצבניים שרבים מהם מאשימים את המחאה שגרמה להאטה במשק; התקשורת מלאה סיפורים חדשים על טייקונים בקשיים, ומזג-האוויר נהיה קר, בפרט ובכלל.

אנחנו, בינתיים, לא הפסקנו לעבוד. אבל מבחינתי, לא עשינו כלום. "כולם פה לוחמים של בתי-קפה", התעצבנתי על "הלקוח" בשבוע שעבר, "בדיבורים כל אחד ארנסטו פאקינג צ'ה גווארה, אבל בת'כלס אף אחד לא מוכן לקחת את הסיכון ולשים את עצמו בפרונט. אנחנו חייבים לפעול מהר, ועכשיו זה הזמן. מה כבר יכול לקרות? הכי הרבה - ניכשל". אבל אף אחד לא מוכן לקפוץ למים ולהכריז על עצמו כנושא הבשורה.

כולם כבר שם

אלדד, בועז, יורם, יוסי, רני, גילי, יובל, אבי, ענת, רינת, יונתן, ירון, אורי, אלישבע, שי, גיא, אלון - אלה שמות ועוד עשרות ורבים אחרים שפועלים למען שינוי סדר היום הציבורי וסדרי העדיפויות במדינה; לא תאמינו מי כבר בפנים. במהפכה. עיתונאים, פעילים חברתית, מובילי דעת קהל, אנשי תרבות, חינוך ורוח, פעילים פוליטית, טאלנטים, אידיאליסטים, יועצים אסטרטגיים, פרסומאים ואנשי שיווק, אנשי עסקים ועשירים מופלגים שאכפת להם ועוד המון אנשים אחרים, רובם מוכרים יותר, חלקם מוכרים פחות.

הם מקדישים לילות כימים לפגישות ומפגשים בבתים פרטיים, בבית העם ברוטשילד, בשולחנות עגולים, בבתי-קפה, בפורומים אלה ואחרים, ב-"בור"; הם מנסחים אג'נדות פוליטיות, מתכננים תוכניות וכותבים מנשרים; הם מפרסמים מאמרים מושחזים באמצעי התקשורת למיניהם, מגיבים בארסיות בבלוגים ובפייסבוק ובטוויטר לכל דבר שקורה במדינה, מרימים מסך על כל מה שמקולקל בארץ הקשה הזאת וחושפים אחד-אחד את כשלי השיטה ונכלוליות השלטון. הם עושים עבודת קודש באמת. חשובה, הכרחית, מייצרת "ביקוש מלמטה" ומטמינה את זרעי השינוי, תוך שהיא מנסה לאפשר לכולם להתבטא. אבל אף אחד לא קם ומקים מפלגה.

לא קל להיות ארנבת

בפוליטיקה, די ברור למה אף אחד לא רוצה לעשות את הצעד הראשון. כולם פוחדים להתרסק. לעלות על רכבת ההרים ולהיחשף לזרקורי התקשורת שמתעניינת ומרימה אותך רק כדי לאבד עניין ולהוריד אותך וחוזר חלילה. או אפילו סתם לאבד מומנטום, ואז מה?

בכלל, צריך עור של ממותה כדי להיות פוליטיקאי, ובנוסף גם להיות אמיד מספיק כדי לא לעבוד בשום דבר אחר, כי אידיאולוגיה זו משרה מלאה ותובענית. 24/7, כל דקה, בכל שעה. למי בכלל יש כוח לדבר הזה? אפשר להבין אותם.

מצד שני, בשורה התחתונה, אף אחד לא קם ומציג את האג'נדה בשמו ולכולם. אף אחד לא לוקח את המושכות, קם וצועק "קדימה, אחרי" וקופץ למים הקפואים-רותחים של הפוליטיקה. כולם פוחדים להנהיג. חוששים לעשות את הצעד הראשון.

"יש לי רעיון", אמרתי ללקוח, "אנחנו חייבים לצאת החוצה כדי להתחיל לסחוף אנשים ולהניע אותם לפעולה, אחרת תאבד לנו שארית האנרגיה שהקימה את האנשים מהכורסה במחאה. מלפעול במחתרת אף אחד לא עשה שום דבר גדול מעולם. מה יקרה אם אני אחשוף את כל הסיפור בתקשורת? הרי לי אישית אין שום רצון לשבת בכנסת או חלילה להיות פוליטיקאי. אותי מעניינים האתגר והתהילה. אני מוכן לצאת החוצה ולספר הכול לכולם. במקרה הגרוע, לפחות זה יהיה כישלון מפואר". על הפנים שלו עלה חיוך של הקלה.

עולם חדש וטוב

זה לא משנה אם הפוליטיקה והפוליטיקאים של היום רעים או טובים, יותר או פחות. הם פשוט כבר לא רלוונטיים. העולם השתנה, המחאה החברתית-כלכלית מתפשטת כמו וירוס, משטרים נופלים וסדרי עדיפויות חדשים נקבעים.

למה זה קורה? זה בהחלט דיון מעניין, אבל למי אכפת; מצד שני, מסתבר שלהרבה אנשים אכפת מהחיים שלנו ומעתיד ילדינו. אכפת לנו מספיק כדי לקום מהכורסה. נמאס לנו מההפחדות הקיומיות והאיומים האסטרטגיים, שאמורים להשכיח מאיתנו את הטלפון מנועה של הבנק ולהצדיק בשם הצורך הלאומי את נאקת האזרח הקטן.

הגיע הזמן להפסיק לדבר על מחנות השמאל והימין. זו השיחה של אתמול. היום אנחנו רוצים לדבר עליך ועליי. הגיע הזמן לשנות טרמינולוגיה ולהבין שהמפתח לפתרון כל הבעיות שלנו מתחיל מבפנים.

אם נדאג לעצמנו ולרווחתנו האזרחית, אם נתאחד סביב מטרות בסיסיות משותפות לכולם, בסופו של דבר נהיה חזקים יותר גם כעם, ונוכל לעמוד טוב יותר באתגרים העצומים שעומדים בפנינו. הרי זה הבייסיק של הפסיכולוגיה האנושית: כשטוב לך, אתה עושה טוב גם לסביבה. כשרע לך, שיקפצו כולם.

סטארט-אפ

להלן 6 עקרונות הבסיס שהצגתי בזמנו לפרו-בונו שלי. נראה שהם די מוסכמים על כולם:

1. "ארץ חדשה": זה השם שנתתי לנו. כרגע זו עדיין לא מפלגה, מהטעם הפשוט - זה עולה המון כסף להפיץ את הבשורה, ואת זה אי-אפשר לעשות כמפלגה. כרגע זו תנועה. הרבה תנועות. המון אנשים שעושים המון דברים למען המטרה הראשונה במעלה: לשנות את סדר העדיפויות המדיני ולשים את צורכי האזרח בפרונט. רוצים לקרוא לזה צדק חברתי? סבבה. ביום הנכון לקראת הבחירות נהפוך למפלגה, ובינתיים אנחנו פועלים לגייס כמה שיותר "חברים", כדי שנגיע ליום הזה חזקים ככל שניתן. יש לנו גם יופי של סיסמה: כולם בשביל כולם.

2. ההנהגה: במקום לחכות למנהיגים שיקומו וימשכו אליהם את העם (לא שאנחנו רואים כרגע מישהו ספציפי כזה באופק), אנחנו מתנהגים כמו סטארט-אפ רציני: מקימים advisory board של התותחים הכי גדולים בארץ בתחומם: אנשי תרבות, חינוך, רוח, תקשורת וכדומה - אנשים שאין ויכוח על יכולותיהם וכישוריהם ושרוצים לשנות את סדר היום הקיים. כך אנו יוצרים קואליציה של הנהגה קונספטואלית, שמובילה ומקדמת את האג'נדה, מבלי לעסוק בסוגיית המנהיגים. הוא (או היא) יגיעו כשתגיע השעה. כידוע, אין ריק בטבע.

3. האג'נדה: לשנות את סדר היום הציבורי. לשים במרכז את צורכי הבסיס של כולנו, כאזרחים וכעם: בעברית פשוטה: חיים טובים יותר לכולם. זה אומר שוויון, צדק חברתי, אפשרות לגמור את החודש, חיים בכבוד, ועוד המון דברים שנצטרך לטפל בהם אחד אחד - אבל לפני הכול, כל אחד מאיתנו צריך פשוט להחליט לשנות את הקיים. בפרפראזה על דברי הסיני הכי מצוטט בעולם: גם מסע בן אלף משימות מתחיל בצעד הראשון, והוא החשוב מכולם.

4. המצע: אנחנו לא רוצים להגיד לאף אחד מה לדעתנו הכי חשוב לשנות, כמה ומתי. לטעמנו אין לאף אחד מונופול על החוכמה ובטח לא מנדט לקבוע לכולם. חשבנו שהדרך הטובה ביותר לכתוב את "מצע" התנועה והמפלגה לעתיד, היא לעשות מעין 'משאל עם'. כל אחד יגיד מה הדבר שבעיניו הכי חשוב לטפל בו, ומה שיצא בסוף זו רשימה לפי סדר העדיפויות שקבעו כולם. בשיווק קוראים לזה "חוכמת ההמון". אנחנו קוראים לזה "חוכמת העם".

5. הביצוע: תוצאות 'משאל העם' תהפוכנה לתוכנית עבודה לביצוע. במילים אחרות, זה לא ייגמר בסיסמאות סתם. כמו לכל חברה עסקית, למפלגה יהיו יעדים, מטרות ומדדים להצלחה, ואם לא תעמוד במשימותיה, ההנהלה תלך הביתה. ישר ולעניין, בלי כחל וסרק.

6. השייכות: זו לא התנועה שלנו. אנחנו בסך-הכול היזמים. אלה שמכינים את הקרקע. בסופו של דבר, זו התנועה שלכם. של כולנו. אין לנו רצון לקבוע "מצע" שנועד לסמא עיניים ולהבטיח הבטחות מופרכות שאין לאף אחד רצון או יכולת לקיים. בשלב זה, אנחנו רוצים לעשות דבר אחד בלבד: לבדוק מה הכי חשוב לכם. זה יהיה המצע שלנו וזו תהיה גם הגדרת המשימה.

אז מה עכשיו?

קום התנערה. אנחנו לא מבקשים ממך לעשות הרבה בשלב זה. פשוט להחליט שאת ואתה רוצים שינוי מהמצב הקיים. מתי שהוא בקרוב אנחנו כבר נגיע אליך, כמו שאנחנו מתכוונים להגיע לכולם.

בינתיים את/ה מוזמן לקחת חלק בדיון הציבורי על עתידנו המשותף. לדמיין לעצמך ארץ חדשה ולדבר על זה עם החברים שלך, או עם מי שתרצה, באיזה פלטפורמה או פורום שמתאימים לך, ציבורית או בהצנע. רק אל תהיה אדיש. זה הכי גרוע.

זה לא מעניין אותנו אם ציפי יותר טובה מביבי או ששלי לוקחת את שניהם בהליכה. למען האמת, אין לנו שום דבר נגדם. לרובם אפילו מגיעה תודה גדולה על פועלם. הם פשוט שייכים לסדר הישן וצריך להחליף אותם בדם חדש, כי העולם השתנה.

הגיע הזמן להגיד להם: פוליטיקאים יקרים, עשיתם את שלכם. עכשיו זוזו הצידה, אנחנו נמשיך מכאן. אנחנו האנשים שחיכינו להם. אנחנו נקים פה ארץ חדשה.

■ הכותב, יובל לב, עוסק במיצוב, אסטרטגיה שיווקית ובניית סיפור המותג.