מתי אנחנו מעדיפים לברוח?

כשפרצה המחאה החברתית בקיץ 2011, הואשמו מובילי המחאה בכך שהם לא הגיעו מצוידים בפתרונות לטענות שאותן העלו. "אנחנו לא צריכים לספק את הפתרונות", אמרו חלק מן המוחים. "איננו באמת מבינים את התהליכים, אלא רק מכירים את התוצאה הסופית השלילית. לכן, אנחנו רק מוחים, וסומכים על הממשלה שתספק את הפתרונות".

בהמשך השתנתה מאוד הגישה של מובילי המחאה, והם גייסו יועצים ומומחים והחלו להתייחס לסוגיות כלכליות ספציפיות. ואולם מתברר שדווקא היה משהו הגיוני בהסתמכות של המוחים על הפתרונות שתוכל לספק הממשלה שנגדה מחו.

מחקר חדש שפורסם החודש ב-"Journal of personality and social psychology", מראה כי ככל שאנשים פחות מבינים סוגיות מסוימות, כך הם נוטים לפתח מנגנונים של אסקפיזם שיאפשרו להם להכיר את הנושא אפילו פחות. כמו-כן, ככל שהנושא בוער, מיידי, מעיק ומלחיץ יותר, כך ההימנעות ממידע פועלת בעוצמה רבה יותר.

הנטייה לאסקפיזם כשהחיים נהיים קשים הייתה מוכרת לחוקרים, אך כעת הם חושפים את המנגנונים שעומדים מאחוריה, מסביר סטיבן שפרד, דוקטורנט מאוניברסיטת ווטרלו באונטריו, שהוביל את המחקר. אחד המנגנונים האלה, כך נמצא, הוא התחזקות ההסתמכות על הממשלה והאמונה בצדקת דרכה.

נבדקים בניסוי שהושפעו במיוחד מהמצב הכלכלי בארה"ב, נמנעו ממידע שהוצג להם על כך שהממשלה מתקשה להתמודד עם הבעיה. ככל שהוצג להם מידע מורכב יותר, כך הם הביעו ייאוש רב יותר, אך גם טענו כי הם סומכים יותר על הממשלה.

האם הגיוני לסמוך על הממשלה דווקא במצבים מייאשים? לא ממש, אך כשאדם מרגיש חסר אונים ומתקשה להבין את הסוגיה, הוא כנראה מרגיע את עצמו בכך שהוא עושה "אאוטסורסינג" של הבעיה לממשלה, ואומר לעצמו "זה מסובך, לעולם לא אבין בזה ואיני צריך להבין בזה. עדיף להשאיר דברים כאלה למי שמבין".

אותו אדם יפעל מאותו הרגע כדי לחזק את עמדתו המרגיעה, בכך שיימנע מצריכת מידע שיראה כי הממשלה אינה מבינה באמת כיצד לטפל בנושא. לא מדובר בחסימת מידע מוחלטת, אלא בפילטר: אם יזדמן לו מידע שיתמוך בדעתו שהממשלה יודעת מה היא עושה - הוא יתעניין בו מאוד ויטמיע אותו.

לדברי החוקרים, כך נוצר "מעגל הבורות". ככל שהמצב מורכב יותר, כך האזרחים רוצים לדעת פחות וסומכים יותר על הממשלה, וככל שהם צורכים פחות מידע ומבינים פחות, המצב נראה עוד יותר מורכב וחוזר חלילה.

כיצד יכולים גורמים שונים להתמודד עם התופעה כדי לגרום לציבור לנקוט עמדה בנושאים שהציבור מעדיף לא לשמוע עליהם?

עצת החוקרים היא להפחית ברמת ההפחדה והתחזיות האפוקליפטיות, ומנגד להפוך את הנושא לפשוט וקל לעיכול ככל האפשר. ברגע שאנשים יחושו שהם מבינים משהו בנושא, יתהפך הדפוס והם ירצו לצרוך עוד ועוד מידע לגביו, כולל מידע על כך שהממשלה יכולה להשתפר בביצוע תפקידה, וכיצד.

למי קראת בור

מתברר שהבורות שמשמרת את עצמה מתרחשת לא רק ביחסו של אדם לממשלתו, אלא גם ביחסו לעצמו. מחקר שנערך על-ידי חוקרים מאוניברסיטת באפלו בארה"ב, מצא כי ככל שנערים בני 15 הם בעלי ביטחון עצמי גבוה יותר, כך הרמה שלהם בקריאה ובכתיבה לרוב נמוכה יותר. הקשר הזה נמצא ב-34 מדינות שנבדקו במחקר.

החוקרים מעלים את ההשערה כי אדם שהינו ריאלי לגבי מצבו ואין לו ביטחון עצמי מופרז, יוכל להבין מה מצבו האמיתי ביחס למשימה ולאחרים, וכך הוא יכול להציב מטרות ריאליות ולהשתפר. הנער הבטוח בעצמו פשוט ממשיך להיות בטוח בעצמו.

אם הוא נתקל במציאות העגומה, נניח בספר שקשה לו לקרוא, הוא פשוט מתייג אותו כ"ספר קשה" וממשיך לספר קל יותר. בתרבויות המזוהות עם אינדיבידואליזם נראה כי רוב האנשים מפתחים ביטחון עצמי רב. כך, בארה"ב ובשווייץ, שתי תרבויות אינדיבידואליסטיות, רמות הקריאה היו נמוכות יותר, במיוחד אצל נערים בטוחים בעצמם, לעומת חברות קולקטיביסטיות כמו יפן ודרום קוריאה, שבהן הקשר הזה היה חלש יותר ורמות הקריאה בסך הכול גבוהות יותר.

אבל מה הבעיה בעצם? האם מטרתנו כחברה להפיק ילדים חכמים, או מרוצים מעצמם? "קריאה פותחת פתח ללימוד, ותהליך של הצבת מטרות והשגתן הוא מחשל, כמו גם מהנה", אומר פרופ' מינג מינג צ'ו מהמחלקה לחינוך באוניברסיטת באפלו. "אותם אנשים שרמת הקריאה שלהם גרועה מכפי שהם מאמינים, ייתקלו בעתיד במכשולים לא צפויים שישברו את הביטחון שלהם, לכן אין תועלת בשימור האשליה בטווח הרחוק. יש לאפשר להם להציב מטרות ריאליסטיות, להשיג אותן, ואז לבנות ביטחון עצמי אמיתי אך לא מופרז".