ביום שנזדקק ליהודים בארה"ב

החלטתו של רוה"מ להסיר את הקמפיין להחזרת היורדים, הייתה על-פי הכלל הישראלי הידוע: מעט מדי ומאוחר מדי.

מאוחר מדי, מפני שהקמפיין כבר עלה בארה"ב ובישראל; ומעט מדי, מפני שהבעיה האמיתית אינה נגמרת בהחלטה נקודתית, אלא חושפת כשל יסודי בתהליך קבלת ההחלטות בישראל.

היכן שהוא, במאי 2010, החליטה הממשלה לעודד את שובם של יורדים, תוך שימת דגש מיוחד על ארה"ב, בה מתגוררת קהילה של למעלה מחצי מיליון ישראלים. הרעיון נכון. מדי שנה, על-פי הסטטיסטיקות של משרד הקליטה, עוזבים את ישראל כ-20 אלף איש, ועולים-חוזרים אליה בערך כמספר הזה.

שרת הקליטה, שנדרשה להסביר את החלטת רוה"מ, הכריזה על הצלחה גדולה. בינתיים מתברר, כי הקמפיין שבאחריותה מתאפיין בשלושה כשלים: מקצועי, ארגוני ותרבותי.

הכשל המקצועי נוגע לשאלה, האם מפיקיו של הקמפיין למדו היטב את הקהילה הכללית, היהודית והישראלית, בארה"ב, והבינו את הדקויות השונות של כל אחת מהן. עריכת קבוצות מיקוד, כפי שנמסר, בקרב הישראלים היורדים, אינה מספקת את התשובה השלמה והראויה.

מבלי להבין שהיורדים בארה"ב חבוקים בשתי טבעות חברתיות נוספות - של הקהילה היהודית והכללית - לא ניתן לחדור לקבוצת היורדים. יתרה מזאת, צריך היה לדעת שכל קמפיין מסוג זה, מגיע גם לידיעת הקהילה הכללית. אין דרך להפריד בין השניים וטיבה של אינפורמציה, שהיא נפוצה בקלות ובמהירות ברשתות. וכך היה.

שילוב של יהירות ובורות

הכשל השני הוא בהתנכרות לתרבות היהודית-אמריקנית. הישראלים, בדרכם הידענית, טוענים שהם מכירים את הקהילה. אך בשנים שעשיתי כמנהל בכיר ב"איחוד הפדרציות של צפון אמריקה", עמדתי על התפר העדין שבין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. למדתי, כי היחס של הישראלים ליהודים האמריקנים הוא שילוב של יהירות ובורות. יהירות, מפני שהישראלים סבורים כי מאחר שהקימו מדינה ויש בה צבא וביטחון והיא הגיעה להישגים מפוארים, הם מייצגים עליונות על אחיהם בארה"ב.

בורות, מפני שאין באמת בקרב הציבור בישראל ידיעה, או אפילו ניסיון, להכיר את הקהילה בצפון אמריקה, מורכבותה, ערכיה ומקומה בחברה הלא-יהודית.

התשדירים פגעו בסוגיית ההתבוללות. למעלה מ-50% מהנישואים בארה"ב מעורבים. הקהילה מנסה להכיל את הזוגות הללו, כדי לא לאבדם, ובעיקר את הדור הצעיר. זהו מהלך מסובך ואמיץ.

לא רק שישראל דוחה את הגיורים הרפורמיים בארה"ב, אלא שהיא מציעה בתשדירים כי עדיף לחזור בטרם התבוללת. מה זה אומר על אלפי הזוגות המתבוללים בארה"ב? התשדירים גם רומזים, כי אין מכנה משותף בין צעירים אמריקנים לישראלים, וכי אין הם יכולים להתלכד סביב נושאים משותפים כמו יום הזיכרון הישראלי.

אנו נוהגים לקחת את תמיכתם של יהודי ארה"ב כמובנת מאליה, במיוחד את העזרה הפוליטית והכספית, ומתעלמים ממאבקם להישאר יהודים ולשמור על זיקתם הכפולה, כאזרחי ארה"ב וכתומכי ישראל.

כשמי מהם מנסה להביע דעה על מדיניות ישראל, על מעשי החקיקה שבה, על היחס לארגוני החברה האזרחית, על מעמדם של ערבים או נשים - סוגיות שגם בהם יש להם דעה, ודעה לגיטימית - אנחנו דוחים אותם בטענה שכל עוד אינם גרים עמנו, אין הם זכאים להביע עמדות אלה.

הכשל האחרון הוא הארגוני, ונוגע לשאלה - מי מנהל את ההצגה הזו? משרד הקליטה עורך קמפיין בארה"ב, כשמשרד החוץ, המופקד על מסכת היחסים עם הקהילה היהודית, לא בסוד העניין. יתרה מזאת, נתניהו החליט לכונן משרד להסברה ולתפוצות. אינני נכנס לשאלת היחסים בין משרד החוץ למשרד התפוצות, אך ברור שמשרד התפוצות, שאף הוא מטפל בעולם היהודי, לא היה בתמונה. דיפלומטיית תפוצות היא עולם בפני עצמו, אחד מהאדנים החשובים של מדיניות החוץ. מי לקח אותו בחשבון ומי אחראי לו? משרד החוץ? המשרד לתפוצות? משרד הקליטה?

המחאה שבאה מהקהילה היהודית הייתה מהירה וחריפה. בודדים, קהילות וארגונים מצאו דרך להסתייג מהקמפיין שגרם להם אי-נחת מרובה. נשאר רק לקוות שהנזק שנעשה לא גדול מדי, אבל את זאת נדע כשנזדקק לעזרתם, כנראה בקרוב.

הכותב הוא ד"ר לתקשורת ולמדע המדינה וח"כ בסיעת קדימה