כך מבריחים נכסים מבן-זוג

בעל שרצה להבריח נכסים מאשתו במסגרת הליכי גירושים שהתנהלו ביניהם, העביר את המניות של חברה בבעלותו על שם האדם שבו בטח יותר מכל - אחותו, שכן היו לו עימה יחסים מצוינים.

כמו במקרים רבים אחרים, האמון הרב שנתן הבעל באחותו הכזיב כעבור שנים, ומשפרץ ביניהם סכסוך, סירבה האחות להחזיר את המניות. הבעל הגיש תביעה כנגד אחותו בטענה כי החזיקה עבורו את המניות בנאמנות, על אף שלא נחתם הסכם נאמנות רשמי, ובית המשפט קיבל את התביעה, ואף הטיל על האחות לשלם לבעל 75 אלף שקל הוצאות משפט.

פסק הדין מעורר תחושה לא נוחה, מאחר שלא ניתן לחמוק מהשורה התחתונה, לפיה בית המשפט נתן סעד לתובע שידיו אינן נקיות, שהרי הבעל במקרה זה מבקש לאכוף הסדר שיצר עבור מטרה בלתי מוסרית של הברחת הרכוש מאשתו.

יש לומר כי בית המשפט במקרה זה פתר את הקושי המוסרי באופן נחרץ וללא לבטים רבים. ראשית קבע בית המשפט כי גם אם הבעל לא צריך ליהנות ממעשה ההברחה, אזי בוודאי שאין סיבה שאחותו תהנה מכך, בהיותה שותפה מלאה למעשיו של הבעל. כמו כן הפנה בית המשפט להלכה הידועה, לפיה "ניתן להשתמש בנאמנות כמכשיר להסתרת זכויות בנכסים על-ידי העברתם לבעלות הנאמן, וזוהי למעשה עסקת הנאמנות הקלאסית".

הדוגמה של עו"ד יגאל ארנון

בית המשפט הרבה להסתמך על אחד המקרים המפורסמים שנדונו בהקשר של החזקת מניות בנאמנות, המאבק המשפטי בין עו"ד יגאל ארנון לשלמה פיוטרקובסקי.

בדומה לסיפור הקודם, גם עו"ד ארנון הגיע להסכם עם מר פיוטרקובסקי, אשר רכש והחזיק עבורו מניות סלקום בשווי מיליוני דולרים בעת שעו"ד ארנון ניהל הליכי גרושים מול אשתו, ובבוא היום התכחש לנאמנות וטען לבעלות מלאה שלו על המניות. גם עו"ד ארנון זכה לקבל את מניותיו בחזרה.

עם זאת, להבדיל בין המקרים, במשפטו של עו"ד ארנון לא התעוררה הבעייתיות המוסרית של הפרשה, מכיוון שעו"ד ארנון הגיע להסכם מפורש עם גרושתו גם על נכסים עליהם לא הצהיר, והיא קיבלה פיצוי אשר עמד על כמה מיליוני דולרים עבורם.

קשה לומר כי תחושת הצדק נפגעת אם ה"נאמן" הנתבע לא זוכה, כמו שתהה בית המשפט מדוע האחות צריכה לקבל זכויות אשר לא הגיעו לה מלכתחילה, אך המסר ששולח בית המשפט במתן סעד מלא לבעל הוא בעייתי מאד, משהוא לא מבחין בין שימוש בנאמנות לצורך הסתרת נכסים לגיטימית וחוקית - לכזאת שאינה.

בפסק דין שניתן בשנת 2008 ביקש בעל להשיב לידו רכוש שהעביר על שם אשתו בהסכם פיקטיבי שחתם עימה, במטרה להבריח את הרכוש מנושים. בית המשפט דחה את תביעתו, בקובעו כי תקנת הציבור ומדיניות משפטית מחייבות להמנע מלתת לתובע ליהנות מפרי חטאו, על בסיס הכלל הקובע כי "מעילה בת-עוולה לא תצמח תביעה".

אמנם בדומה לאחות, גם האישה נהנית במקרה זה מההפקר, שכן היא זוכה ברכוש על אף שגם היא הייתה שותפה להברחה, אך היא לא זו המבקשת את עזרתו של בית המשפט בידיים מוכתמות.

בעוד שנאמנות היא מוסד חוקי ולגיטימי, חוזה פיקטיבי שנכרת למראית-עין אינו חוקי כי אם בטל, אך הגבול בין השניים הוא דק כשהמטרה היא הברחת נכסים.

הלא אם הנאמנות הייתה לגיטימית - הרי שהייתה חובה על הבעל להצהיר גם על רכושו שמוחזק בנאמנות, ואין חולק שהוא לא עשה כן. קשה לקבל מצב משפטי שבו ניתן להכשיר הסכם למראית-עין שמטרתו הברחת נכסים פשוט על-ידי הפיכתו להסכם נאמנות.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".