1. כן, עכשיו זה כבר רשמי. דרור קשטן שוב איתנו. המשחק המאוד מרשים של הפועל ת"א אתמול (ב') נתן חותמת סופית. הוא בן 67, אבל מי שעוקב אחרי ההתנהלות שלו בהפועל העונה, רואה את אותם הניואנסים שאפיינו את זקן מאמני ליגת העל גם ב-1986. אז הוא השליט דיקטטורה בבית"ר, וזרק את מלמיליאן הגדול ליציע. במהלך השנים הספיקו לטעום את נחת זרועו כמה מהכוכבים הכי נוצצים של הכדורגל הישראלי: טל בנין, שלום תקווה, ראובן עטר, שמעון גרשון. השנה קורבנות שיטת היד הקשה היו קנדה, בן דיין, ידין, טועמה.
קשטן של היום הוא אותו קשטן סגור, מנוכר, שלא ערך ראיון מסודר עם התקשורת בערך מאז שיצחק שמיר היה ראש ממשלה. זה עדיין אותו קשטן, שהאימונים שלו נראים אותו דבר, החולצת ראלף לורן, החמסה בכיס והבקבוק מים מינרליים ביד.
קשטן נשאר תקוע בתקופת האבן של הכדורגל הישראלי. טירנוזאורוס רקס. הוא אינו מאמן מודרני כמו, לצורך העניין, אלי גוטמן. הוא לא יוצא להשתלמויות אצל יואכים לב, מנג'ר נבחרת גרמניה; הוא לא מציב מערך של 4-4-2 עם "שלושה קווים ישרים"; הוא לא מצהיר בכל מיני ראיונות ש"החלום שלי זה להביא לבלומפילד את ריאל מדריד ולשחק נגדה את ההנעת כדור שלנו". ומה שהכי מדהים בכל הקטע הזה: המאמן הדינוזאור, לפחות כרגע, מביא תוצאות לא פחות טובות משהביא התלמיד הגרמני החרוץ.
כל כך הרבה מדברים בהפועל ת"א על ה"השנתיים הגדולות של גוטמן", אבל בואו נערוך לרגע סטטיסטיקה השוואתית: בעונה הקודמת השיגה הפועל אחרי 14 מחזורים 69% הצלחה, עם הפרש שערים של 16-29. לפני שנתיים, בעונה שהסתיימה עם דאבל, השיג גוטמן 73.8% (הפרש 9-33). אצל המאמן העתיק קשטן, התוצאות ב-2011/12 דומות מאד: 71.4%, הפרש 7-29.
כשלוקחים בחשבון את העובדה שקשטן בנה העונה קבוצה שכל מה שנותר ממנה בקיץ הוא חור שחור, ההצלחה שלו הופכת למשמעותית יותר: הקליברים שעזבו את הפועל בשנה וחצי האחרונות כוללים את נאתכו, דה סילבה, בונדר, אניימה, זהבי, ורמוט, שכטר, שהר. אבל קשטן תפס את סכין המנתחים, וביצע את הכירורגיה הנדרשת. כשלוקחים בחשבון גם את הכאוס הניהולי תחתיו קשטן עובד, ואת אווירת המלחמה ששוררת בין בעל הבית של הפועל לבין חלק גדול מהקהל שלה - ההישג של קשטן, 8 פער ממכבי חיפה ו-10 ממכבי ת"א, הוא בלתי נתפס.
המסקנה מכל הסיפור: אמנם אי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים, אבל אף פעם אסור למהר לקבור אותו.
2. ובכל זאת, את ההישגים של קשטן חייבים לקחת בפרופורציה מסוימת. כי אתמול - ואנחנו כבר בדצמבר - היתה הפעם הראשונה העונה שבה הפועל נתנה משחק גדול באמת. כי הפועל מקום ראשון בליגה שעזבו אותה לאירופה בקיץ האחרון מעל 40 ישראלים וזרים בכירים. ליגה בשנת מעבר של חילופי דורות. כי הפועל מקום ראשון עם קצב צבירת נקודות שבשנתיים הקודמות היה מספיק לה רק כדי להסתכל על הגב של מכבי חיפה.
את העונה הגרועה, המבולבלת ובעיקר חסרת היציבות של חיפה (חיברה רק פעם אחת שני ניצחונות רצופים) אפשר להסביר די בפשטות: השתוללות חסרת רסן בקיץ. 11 שחקני רכש הגיעו בפגרה האחרונה למועדון, חלק גדול מהם ישירות להרכב הפותח. כולם כמובן חייבים לקבל את הדקות שלהם - אחרת למה הביאו אותם. התוצאה של כל זה היא רוטציה מאולצת וכאוס אחד גדול.
הבעיה המשמעותית של חיפה היא לא בעצם החפירה העמוקה בתוך הקרביים של שוק ההעברות: הבעיה היא היא שהחפירה הזאת התבצעה בקבוצה שלקחה אליפות בשנה שעברה. אם זה לא שבור, לא ברור למה בחיפה התעקשו לתקן מהייסוד. אפשר היה להסתפק בקוסמטיקה.
אלישע לוי, אפילו בשנה הרביעית שלו בחיפה, לא הצליח לייצר מספיק שליטה מקצועית במועדון שלו. לפיני זהבי, כך עושה רושם, יש מילה לא פחות חזקה אצל יעקב שחר בכל הקשור למדיניות הרכש. כששחר אמר בראיון ל"ידיעות" בתחילת העונה ש"אני צריך מאמנים שישתלבו במרקם שלי. מוריניו לא יכול לאמן אצלי", הוא בעצם התכוון לכך שטוב לו כרגע עם מאמן נחמד כמו אלישע, שיכול לספוג בשלוות נפש את ההנחתות שלו.
עכשיו, כשחיפה נראית כל כך עלובה, אולי הגיע השלב של שחר להחזיר את המושכות, במאה אחוז, לאנשי המקצוע שלו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
