מה הבעיה של ג'פרי גולדברג?

ההיסטוריה של יחסי ישראלים ויהודים, בייחוד יהודים אמריקאים, רצופה דרמה, טרגדיה, קומדיה, פארסה, ועכשיו גם פרודיה. השערורייה הרב-יבשתית על דבר סרטוני משרד הקליטה הייתה יכולה לככב בתוכנית סאטירה. לא עצם הסרטונים, אלא השערורייה שבאה בעקבותיהם.

הסרטונים נועדו לנצל את אווירת החגים של סוף השנה, כדי להזכיר לישראלים בגלות אמריקה עד כמה הם זרים. כשלעצמי אני חושב שאין כל פגם בסרטונים. קודם כול, הם נכונים; שנית, הם לא פגעו בכבודו של איש; שלישית, הם משעשעים; רביעית, הם מעוררים מחשבות. אין שום דבר בדוי מלב בילדה הקטנה הצורחת בשמחה "כריסמס" במקום "חנוכה", כאשר סבתא שואלת אותה בשידור סקייפ חי מן המולדת איזה חג היום. ילדות ישראליות קטנות אמנם צורחות כריסמס, מעמק סן פרננדו, עבור דרך עמק הסיליקון, וגמור בקווינס ובטורונטו.

אבל הסרטונים העניקו הזדמנות לגלריה מפתיעה של יהודים אמריקאים להתלונן בהתאנפפות קלה, או לא כל-כך קלה. המתלונן המצוטט ביותר היה ג'פרי גולדברג, כתב בכיר של כתב העת "אטלנטיק מאנתלי". הוא הכריז כי מעולם לא ראה הפגנת בוז כזאת מצד ממשלת ישראל כלפי יהודי אמריקה.

לא לי להגיד מה הייתה כוונת משרד הקליטה, אבל לא מצאתי שם מה שמר גולדברג מצא. "הפגנת בוז כלפי יהודי אמריקה" הייתה התאנפפות יוצאת-דופן אפילו בשביל מר גולדברג. הוא שירת בצה"ל, ורכש לעצמו עברית קלוקלת מספיק כדי לטעון למומחיות בענייני תרבותה של ישראל וחברתה. בוז זולג ממנו תדירות כלפי ישראלים, יחידים או קולקטיבים. כתבת השער שלו ב"אטלנטיק" ביום העצמאות ה-60 של ישראל שאלה רטורית "האם ישראל מחוסלת?" על רקע מגן-דויד בצבעי הדגל הלאומי הפלסטיני.

מר גולדברג מאמת את הממרה המפורסמת שליחה לא נס, "קרבה מניבה בוז". קרבתו לישראל, זאת אומרת.

מתווכחים כדי לנצח

במרוצת השנים, קרבה לישראל אמנם הניבה בוז, או לפחות רתיעה, אצל הרבה יהודים אמריקאים בעלי רקע דומה לגולדברג: עירוני, פרוגרסיבי, אינטלקטואלי. מעניין שהרבה מן הנרתעים, או מן הבזים, רוחשים אהדה לישראל עצמה; אבל ישראלים בעיניהם מחוספסים, גסים, נבערים מכל ניואנס, צעקנים, אגוצנטריים, מרחמים על עצמם, מתווכחים כדי לנצח, אינם מאזינים, דוחפים בתור (מילולית, אבל בייחוד מטאפורית).

רוב המבקרים מבכרים שלא לבקר בפומבי, או שהם עושים כן ברמז מעודן. את הביקורת שלהם מסווים רגשי-אשמה. אני מדבר כאן לא על כל יהודי אמריקה, אפילו לא על רובם. סביר להניח שבערך חצי היהודים אינם מתעניינים במיוחד בישראל - או ביהדותם. הסטטיסטיקה אינה מוסמכת, ומקור ההרשאה שלה הוא ההערכה שרק חצי היהודים משתתפים באופן כלשהו בחיים יהודיים מאורגנים.

סרטוני משרד הקליטה לא היו מיועדים ליהודי אמריקה. להיטותם של יהודים להתלונן עליהם חשודה מעיקרה. אברהם פוקסמן, העומד בראש הליגה נגד השמצה, ממעט להתלונן על הליכותיה של ישראל בעניינים קצת יותר חשובים. זו זכותו, והוא איש רב-זכויות.

אבל הסערה בצלוחית מים על אודות סרטוני משרד הקליטה העניקה לו הזדמנות להישמע נוזף בישראל בפומבי. הוא יתקשה להתפלא אם כל מיני ישראלים יגיעו למסקנה, שהדבר היחיד המעניין יהודים אמריקאים מסוגו הוא ההגנה על נוחיות חייהם הסוב-אורבאניים ועל העדפותיהם הגיאוגרפיות.

"מוזיאון עם כמה חתני פרס נובל"

כל העניין המגוחך הזה אולי ייצא בשכרנו אם הוא יעלה את חוסר הטבעיות של יחסי ישראלים ויהודים על הפרק. גם אם הסרטונים כשלעצמם לא גילו בוז, ישראלים אמנם מפגינים בוז מפעם לפעם. עמוס עוז היה נוהג להגיד בהרצאותיו באוזני יהודים, כי חיים יהודיים מלאים יתכנו רק בישראל, ויהודי אמריקה אינם אלא "מוזיאון עם כמה חתני פרס נובל". אני מצטט מזיכרוני, אבל שמעתי את עוז במו אוזניי.

ישראלים, לא רק מן הימין, תקפו את יהודי אמריקה לאחר מעצרו של ג'ונתן פולארד, ב-1985. הם חשבו שהיהודים הפגינו פחדנות וחולשה. יהודים חרקו אז שיניים פעמיים: בגלל עצם הריגול ובגלל הביקורת שנמתחה על הסתייגותם ממנו. אחד היהודים כבדי-הראש והמלומדים ביותר באקדמיה האמריקאית, הפילוסוף והרב (הקונסרבטיבי) ג'ייקוב ניוזנר, כתב אז במחאה פרובוקטיבית, ש"אמריקה היא-היא הארץ המובטחת". הרב הרפורמי הבולט ביותר בניו יורק, בלפור בריקנר, הכריז ש"יש יותר יידישקאייט ברחוב אחד בניו יורק ממה שיש בכל תל אביב". אני מניח שמועצת גדולי התורה תסכים איתו.

פילוסוף יהודי חילוני בהחלט, ארווינג קריסטול, טרוצקיסט שנעשה ממחוללי השמרנות החדשה, התלונן פעם (באוזניי, אולי גם באוזני אחרים) שהציונות לא ספגה ערכים אנגלו-סאקסיים די הצורך, ויותר מדי מזרח אירופה זרמה בעורקיה האינטלקטואליים. הוא, קריסטול, לימד את עצמו עברית לפני הרבה שנים כדי שיוכל לקרוא את אחד-העם במקור. כשקרא, הוא לא האמין למראה עיניו. איזה שטויות, הוא אמר.

כנגד זה אני נזכר בסיפור ששמעתי מפי הרב אלכסנדר שינדלר, מנהיג הזרם הרפורמי במשך שנים רבות. הוא מצא את עצמו יום אחד במחלקת העסקים של אל על לצד הרב שלמה גורן, אז הרב הראשי. "שינדלר, אתה בחור טוב", אמר הרב גורן, "אבל בשביל מה אתה מתעסק עם הרפורמים האלה?".

שינדלר היה באמת איש טוב, ארך אפיים ורב חסד, והוא הגיב בחיוך. אבל ישראלים המתלוננים (בצדק) על הניסיונות לעשות דה-לגיטימציה של ארצם, צריכים להרהר בתוצאות הניסיון לעשות דה-לגיטימציה של הרוב הלא-אורתודוקסי הגדול בין יהודי אמריקה.

נסיבות השבוע שעבר חייבו את ראש הממשלה להפסיק את מסע ההתעוררות של משרד הקליטה. לא הייתה ברירה לאחר שמר גולדברג ומר פוקסמן עזרו לעכבר להוליד הר. אף על פי כן, לישראל יש הזכות לדבר על לבם של ישראלים באמריקה, לפרוט על נימיהם, לנצל את רגשי-האשמה שלהם, לדגדג אותם ואפילו קצת לבייש אותם. אולי רק כדאי לקלף את הלוגו של משרד הקליטה, ולמצוא איזו עמותה פטריוטית שתעשה את זה. אפשר אפילו לקרוא לה קרן ישראל הישנה.