משהו מוזר קורה בישראל

בישראל נכון להיום אפשר לראות שמונה משחקי NFL בשידור חי בטלוויזיה מכל מחזור, שבעה מהם בערוצים פתוחים (שלושה ב-ESPN, שניים ב-FOX SPORTS, שניים ב-METV; המשחק בערוץ בתשלום משודר ב-LIVE 5 מבית ערוץ הספורט). זה יותר מליגת העל בכדורגל (ארבעה משחקים בשידור חי במחזור, אחד בערוץ פתוח), ליגת העל בכדורסל (ארבעה-חמישה משחקים, שניים בערוץ פתוח), הליגה האנגלית (שלושה-ארבעה, כולם בתשלום), הליגה הספרדית (שלושה-ארבעה, שניים בערוץ פתוח). מליגת האלופות משודרים 10 משחקים במחזור של שלב הבתים; רק ארבעה בערוץ פתוח. כלומר: פוטבול מקצועני הוא הספורט הכי נגיש, כמותית ואיכותית, לציבור צופי הטלוויזיה בישראל.

אם הנתון הזה נשמע מוזר, הנתון הבא הוא אבסורד: הצופה הממוצע בישראל יכול לראות יותר משחקי NFL במחזור מהצופה הממוצע בארה"ב. בארה"ב הצופה הממוצע (זה שלא משלם על כבלים ובטח לא על החבילה של ה-NFL בלוויין שמאפשרת לזפזפ בין כל 16 המשחקים בטלוויזיה או באינטרנט) תלוי קודם כל בגיאוגרפיה: הוא מקבל, רוצה או לא רוצה, את המשחקים של הקבוצה המקומית וגם זה רק אם האצטדיון מלא; ה-NFL מחשיכה את המסך אם הקבוצה לא מצליחה למכור את כל הכרטיסים למשחק. מדיניות ההחשכות פוגעת בעיקר באוהדים של קבוצות משווקים קטנים שסובלים פעמיים: הם גם לא יכולים, במיוחד בכלכלה הנוכחית בארה"ב, לשלם 100 דולר לכרטיס בשביל לשבת ביציעים הגבוהים, וגם רואים שחור בעיניים מול הטלוויזיה. העונה, אחרי 13 מחזורים, הוחשכו שמונה משחקים. בעונה הקודמת הוחשכו 23. ב-2009: 26. בתסריט אופטימלי, הצופה האמריקאי הממוצע יכול לראות בבית חמישה משחקים במחזור בשידור חי.

השאלה העיתונאית המתבקשת היא למה בישראל, מדינה שיש בה במקרה הטוב מאוד 20,000 אוהדי פוטבול (אני מחשיב פה אמריקאים שגרים בישראל), אפשר לראות כל כך הרבה פוטבול. לשאלה הזאת יש תשובה, היא מורכבת מהאינטרסים של כל אחד מהגופים המשדרים, והיא מאוד משעממת. מה שמעניין בנגישות של הפוטבול בישראל זה ההזדמנות: לאוהד הספורט הישראלי יש הזדמנות ליהנות, בחינם ובכמות פנטסטית, ממשחק אדיר ומהליגה הכי טובה בעולם. האם הוא ינצל אותה?

***

כדי לנצל את ההזדמנות הזאת אוהד הספורט הישראלי צריך להתגבר על קשיים רציניים. הקושי הראשון, והכי משמעותי, הוא כמובן תרבותי: (כמעט) אף אחד בישראל לא גדל על פוטבול, רק בסוף שנות ה-80 התחילו לשדר כאן פוטבול, בעיתונות הישראלית כותבים מעט מאוד ורוב המקרים בשטחיות על פוטבול - קשה מאוד באקלים כזה להתחבר למשחק חדש יחסית. פוטבול הוא גם משחק לא פשוט; יש המון חוקים והמון שחקנים בהמון תפקידים שונים ומשונים, כל קבוצה מורכבת משלוש קבוצות שונות (קבוצת התקפה, קבוצת הגנה וקבוצה מיוחדת שעולה על המגרש רק במקרים של בעיטת הרחקה/החזרת בעיטה), ולא תמיד ברור במבט ראשון, אפילו בטלוויזיה, בדיוק מה קרה בכל מהלך. אחרי כל מהלך המשחק נעצר בכל מקרה, עוד משהו שקשה להתרגל אליו, וכמות ההפסקות לפרסומות שיכולה לשגע בנאדם, וכמובן הפרשי השעות: חצי מהמשחקים שמשודרים בישראל משודרים בשעות הקטנות של הבוקר.

מה עומד מול כל הקשיים הלגיטימיים האלה? פחות או יותר כל מה שבנאדם שבאמת אוהב ספורט יכול לבקש. מבנה העל המרקסיסטי של ה-NFL (חלוקת הכנסות שווה משידורי הטלוויזיה, תקרת שכר בלתי שבירה) יוצר ליגה אולטרה-שוויונית שאין בה כמעט משחקים שהתוצאות שלהם ידועות מראש. בעונה סטנדרטית, לפחות 10 קבוצות מועמדות לגיטימיות להגיע לסופרבול. כמות המשחקים שמוכרעים רק בדקות הסיום היא עצומה. כל משחק מציע תערובת של אסטרטגיה, טקטיקה, חדשנות, אלימות, פעולות אתלטיות וקואורדינטיביות שהן פאר האסתטיקה האנושית, עשרות מצלמות שמגישות תרגום לכל מהלך, פרשנות ברמה פנומנלית, וכמויות בלתי נתפסות של הפקטור הכי חשוב: הוואו פקטור.

***

פעם עורך חכם ביקש ממני לנסות להסביר למה פוטבול לא פופולרי בישראל. כתבתי שפוטבול הוא במידה רבה משחק עתידני; שיש בו הרבה מהנרטיב האמריקאי של לכבוש את הגבול האחרון (The Final Frontier), ואחרי כיבוש היבשת והעולם הגבול האחרון הוא החלל החיצון, ופוטבול נותן לך הרגשה שאתה בעתיד, שהחלל החיצון כבר נכבש - האצטדיונים המפלצתיים, התלבושות החייזריות, המוטציות האתלטיות. ישראלים, לעומת זאת, חיים במציאות טרגית שמקדשת את העבר וכמעט לא מאפשרת להסתכל אל העתיד - כך שכל העסק זר להם מדי.

העתיד, באיזושהי קונסטלציה מוזרה, איכשהו הגיע לישראל. תנו מבט, זה בחינם.