לכלוא את קצב ולשכוח

3 נאומים פומביים של משה קצב ייחרטו בתודעה, ובכל אחד מהם נקרעה מעליו עוד מסכה שהפרידה בין הדימוי הציבורי לפרסונה שהתחבאה מאחוריו. בנאום הראשון, במשכן נשיאי ישראל, הוא איבד את חזותו הממלכתית והחל להשתלח בשידור חי בעיתונאי גדי סוקניק; בנאום השני, במתנ"ס בקריית-מלאכי, הוא איבד קשר עם המציאות המשפטית ובמשך 3 שעות הכפיש את קורבנות עבירות המין שלו, הטיח טענות ונפנף בדיסק בניסיון להטות את משפט הציבור לטובתו.

בנאום השלישי, הבוקר (ד'), בפתח ביתו שבקריית-מלאכי, מוקף בגברתניו בדרך לבית הכלא, הוא איבד כל סממן של ממלכתיות. מצלמות הכתף, שרעדו במהומה ובדחיפות, דימו סרט דוקומנטרי, בניגוד מוחלט לטקסים החגיגיים ולרשמיות המזויפת שניסה לייצר בעבר.

בהקבלה למונחים טלוויזיוניים, קצב עבר מברכת הנשיא לראש השנה לסדרות נוסח "אוז" או "זינזאנה". זה היה סימבול לפרשה כולה ולשינוי העמוק שקצב עובר כעת, מאדם שניצח על ריטואלים - לאדם שכבר אינו נותן פקודות אלא מקבלן.

נאומו של קצב היה המשך ישיר לטענות שהשמיע בראיונות אחרי פסק הדין בעליון, שבו נדחו באופן גורף הן הטענות בדבר ההרשעה והן בדבר העונש. האמירות מצד בתי המשפט, הן המחוזי והן העליון, היו כה ברורות וחד-משמעיות, עד שנראה כי קצב מבקש להטביע את הדיון הציבורי בשלל אמירות שיטשטשו את פסקנותן ויותירו את הציבור נטוע בספקות.

לגופן של הטענות - קצב מבקש כנראה ליצור שיטת משפט חדשה, שבה פסק דין של בית משפט אינו המסמך המכריע אלא המלצה בלבד. לשיטתו, אמון מוחלט, עיוור, יש לתת בכתב הערעור שהוגש מטעם הנאשם המורשע. לא פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, הקודמים והנוכחיים, הם הקובעים את עמדת התביעה. מעליהם מבקש קצב להציב את האינסטנציה האמיתית המחליטה - פרקליט מחוז ירושלים אלי אברבנאל, שהביע בתחילת הדרך את עמדתו השלילית ביחס להגשת כתב אישום.

דומה כי קצב סובל מהתמכרות לתקתוקי המצלמות, למיקרופונים, לדעת הקהל. כיצד יסתדר בלי כל אלה בין חומות הכלא? אולי לא יצטרך.

טוב תעשה התקשורת אם תימנע מהמרדף אחר תמונתו של קצב במדי אסיר או אחר ראיון ראשון מתא המאסר. האינטרס הציבורי במעקב אחר תהפוכותיה של פרשת קצב התמצה עם כניסתו לבית הסוהר, ואין צורך לעקוב אחר המכניקה של חיי הכלא שלו.

עונשו האמיתי של קצב יהיה הדרתו מהמרחב הציבורי. מילא זרוק בבית כלא, אבל זרוק ושכוח - זו תהיה גזירה אמיתית עבורו, וכך גם יוכל הציבור לבוא עמו חשבון על מה שעולל למרחב הציבורי.