החותמת שנדמה לך שאתה צריך

זו לא בדיוק הייתה כתבה עליה.

היא הייתה אחת המשתתפות בפרויקט שערכנו בגיליון הקודם. אחר-כך ראיתי בפייסבוק שהעלתה סטטוס רגשני. היא פנתה לאימא שלה, השוכנת במרומים, ואמרה לה שאילו ראתה אותה עכשיו, מופיעה בכתבה, היא הייתה יודעת שעשתה את זה.

מעניין, ציינתי לעצמי, ואם היא לא הייתה מונצחת בכתבה, לא הייתה יודעת שעשתה את זה? היא צריכה אישור?

חוסים בצל התיקוף

לא נוח להודות, אבל רובנו צריכים את התעודה הזו. אנחנו לא מודעים לאישורים שאנחנו מחפשים כשנורקל לחיים, חוסים בצל התיקוף שאחרים מגישים לנו, מדללים את טוהר העצמאות שלנו. כשאנחנו מנסים להיגמל ממחיאות הכפיים, זה כמעט לא חסר לנו, מלבד רוב הזמן.

כשהאישור מגיע, תחושת הערך העצמי שלנו מזנקת. במוח קורים כל מיני דברים טובים: רמת הסרוטונין והטסטוסטרון מתפוצצת, אנחנו מרגישים חזקים ומועצמים. בקיצור, עפים על עצמנו.

נימפומנים של תקשורת

אחרי הגיליון האחרון קיבלתי בבוקרו של יום הודעה מהסופר הישראלי הכי אהוב עליי: "איזה מאמר! הידד!", הוא סימס לי. איך שוגרתי לעבודה בריחוף אותו יום, ארוזה בחתיכת אישור.

תהיה איש העסקים הכי מצליח, אבל רק אחרי שהופעת בשער של העיתון למצליחנים שמנפק לך את התיוג, אתה מסתובב עם תו התקן. אתה מחזיק בעוצמה מבהילה, אבל עד שלא תקבל את החותמת לא תרגיש באמת שהתמקמת. כאילו כל ישותך מצטמצמת להכרה הזו.

תכף יתחילו מצעדי סיכום השנה, ותגלו שזהו, הלך עליכם. ובמילים מדויקות יותר, אתם לא בפנים.

יש מי שלא יתנו לזה להימלט מידיהם, הופכים לנימפומנים של תקשורת, מוכנים לעשות כל מאמץ כדי לקבל אישור בלי להתאמץ.

בעידן של ייחום תקשורתי, כך נקבע האישור שלך: אם הופעת ברשימות הדירוג, אם קיבלת כתבה גדולה במגזין נחשב, אם קיבלת פרס בתחומך. בלי זה, לא משנה מה תעשה וכמה הישגים קטפת - אתה מרגיש מובס.

היכולת שלך להשיג אחיזה באחד העוגנים החיצוניים האלה הפכה מדד להצלחה. מישהו קבע שאתה צריך לקבל אישור שאתה עומד בסטנדרט המגדיר מצליחנות. בלי זה, נדמה שההכרה בערכנו נשמטת מידינו. הצורך הכפייתי לקבל הכרה מבחוץ התעצם כל-כך, שהוא השתלט על זהותנו, הפך פקטור בקביעת הערך העצמי שלנו, המניע העמוק מאחורי החתירה להישגים.

מה מכוער? זה פראדה!

להתחתן עם האישור. חשבו על האנשים שמכלים את משכורתם ברכישת המותגים הכי מקובלים, כדי שחס וחלילה לא תוכל לערער על טעמם ("מה מכוער? זה פראדה!"). הם בטוחים שאת האישור שלהם ישיגו אם יכרתו ברית עם כלכלת הראווה, מתנשפים מרוב מאמץ לגשר על הפער בין מה שחסר להם ויש לאחרים. והם רוצים שכולכם תראו את זה.

חשבו על האנשים שכל הזמן מתאמצים להשתמש ב"ניים דרופינג" כדי שלא תוכל להימנע מהמסקנה הבלתי נמנעת שהם שווים. תראו עם מי אני מתרועע, הם קורצים לך, אני לא סתם אחד. זו הנקודה הארכימדית של זהותם.

הכרתי לאחרונה אדם מאוד לא קונבנציונלי. אפשר היה בקלות לתייג אותו כתמהוני ולברוח בצעקות אל תוך הלילה, אלמלא היה דואג ליידע שהוא בן-זוגה של ההיא. ההיא, נו, הדארלינג הנחשבת, שקשה לחשוד בה בהיעדר רציונליות. גס ובוטה ככל שזה יישמע, היא האישור שלו.

סולם רעוע אל הגאולה

כדי לקבל את האישור הזה אתם צריכים לחיות את החיים שמקבלים אישור. כלומר, לחיות בפורמט הערוץ שתיימי של העולם. האישור החברתי, אנחנו מאמינים, יגאל אותנו מהאפסיות. אבל הסולם אל הגאולה כל-כך רעוע.

הבעיה נוצרת כשהאישור החיצוני מתחיל להיות תחליף לדבר האמיתי. תשאל עצמך כמה פעמים כדי לקבל את האישור החיצוני הזה, תצטרך להשטיח את הערכים שלך. האם אתה עדיין מסוגל להביט במראה ולזהות עצמך ללא היסוס?

האם אנחנו לא מקור מהימן מספיק כדי לקבוע את ערכנו? האם זה לא נטל גדול מדי לחכות לזה מאחרים? קשה לקבל את האישור מבפנים כשאנחנו עסוקים כל-כך בלחפש את זה בחוץ.

אל תתן לזהות שלך להצטמצם למה שמחליט מישהו שיושב בעיתון. אל תתרשם מאייקונים של הצלחה שמוזרקים לנו לתודעה כל הזמן דרך התקשורת. אל תתן לעצב אותך במשוואה קיומית שאין לך יכולת לשלוט בה. הרבה יותר מתגמל לייצר משאבים פנימיים שיגרמו לנו להעריך את עצמנו. בלעדיהם, כל מה שנותר לנו הוא הרייטינג של מה שרץ בחוץ.

האישור הזה הוא אשליה. כשנבין את השפעתו הרעילה, אולי נהפוך פחות תלויים באחרים, ובהכרח פחות פגיעים.

האם אלה מהעיתון יכריעו בשאלה אם ההישגים שלך ראויים? אתה יודע מה יש בך, או שלא. ואם אתה מספיק מודע למי שאתה, אז לך נפק את האישור לעצמך. הדעה שלך לא פחות טובה מזו של זולתך.

"את נשארת איתנו"

אשליית האישור מלמדת כמה אלסטית וחמקמקה היא ההערכה העצמית שלנו. אני זוכרת מתי קיבלתי אני את האישור הכי משמעותי בחיי המקצועיים. זה היה לפני עשור, בדיוק אחרי שחתמתי חוזה עם עיתון אחר. ולא, לא זה היה האישור, חכו.

כשהעורך שלי שמע על זה, הוא הזעיק אותי מיד לפגישה אישית. רציתי רק שיגיד לי 'לכי לשלום', אבל הוא הניח את ידו על-ידי, גירד את כל מנת הרגש והחום שהצליח לארגן לצורך המעמד: "את נשארת איתנו", אמר, "עכשיו צריך רק לראות מה צריך לעשות בשביל זה".

אף פעם קודם לא קיבלתי ממנו שום איתות, עכשיו נלחם בלהט. ההתעקשות שלו עלתה לו. וגם לי. חודשיים עברו עליי בהתלבטות מטרידה מאוד, אבל את ההחלטה שקיבלתי אתם יודעים.

דווקא באירוע משברי חילצתי במפתיע את האישור שאפילו לא חשבתי שאני מחכה לו. אפילו לא דקה קודם. והאדם השלישי בחדר, שתמיד מציץ בנו כשאנחנו נופלים למלכודת, ישב והתפלא איך הוא לא מופתע בכלל.

vered-r@globes.co.il