מונולוג דימיוני של רופא מתמחה

אני רופא מתמחה מאזור המרכז. ב-4 החודשים האחרונים שיניתי את כללי המשחק, שברתי את המוסכמות וניפצתי כמה מיתוסים כמו אלה שאמרו ש"הסכמים חתומים לא פותחים". הנה פתחנו.

המדינה תגיד שלא נפתח ההסכם, כך גם ההסתדרות הרפואית, אבל מסמך חדש בן 9 עמודים עם 6 נספחים נלווים, נשמע לי פחות או יותר כמו הסכם חדש. טוב, לא חדש, בסדר. "הסכם נלווה".

אפילו החברים שלי, שניהלו את המשא-ומתן, חתומים על המסמך הזה, ובלי להיות משפטן גדול, נדמה לי שזה מקנה לנו, המתמחים, מעמד משפטי שמעולם לא היה לנו.

אפשר כבר לדבר היום בכנות: עוזרת-הבית שלי לא מרוויחה יותר ממני. 26 שקל לשעה הם פיקציה שתפסה מצוין בתקשורת - השכר הממוצע שלי עומד על 16 אלף שקל ברוטו. בעקבות ההסכם של ההסתדרות הרפואית ארוויח יותר, ופוטנציאל ההכנסה שלי כמומחה לעתיד גבוה הרבה יותר מרוב רובם של השכירים במשק. אבל אני רופא. אני השפיץ של הכיתה ביסודי, בתיכון ובאוניברסיטה. אני צריך להרוויח כפול, עוד לפני תורנויות.

 מתמחים / אייר: גיל ג'יבלי

למדתי 7 שנים רפואה, מקצוע נדרש עם מחסור חמור באנשים כמוני. עצם האפשרות שאני וכמה מאות מחבריי יעזבו את המחלקות לשבועיים, שלא לומר חודשיים, יצרה כאן בהלה המונית.

אני אומר חודשיים, כי בינינו ברור לכם שאף אחד לא באמת התכוון להתפטר. בסך-הכול עשינו לכם תרגיל קטן בביקוש והיצע. אז ביקשו שנישאר, והציעו לנו 60 אלף שקל מענק. לחולים שסבלו מהתרגיל הזה - סליחה.

בלי הרופאים הבכירים לא היינו בסיפור הזה היום. בואו נשים את הדברים על השולחן. כל חבריי "המתפטרים" מגיעים ממחלקות שבהן מנהל המחלקה נתן להם גיבוי מלא. כך קרה שיש מחלקות עם אפס מתפטרים, ומחלקות אחרות עם 80% מתפטרים.

מהרגע הראשון היה לי ברור האינטרס של המנהל שלי: הוא זועם על הסעיף בהסכם שמחייב אותנו להחתים שעון נוכחות. מנהל בית-החולים שלי זועם על העובדה שההסתדרות הרפואית לא נלחמה מספיק כדי להכניס אל ההסכם את החזרת שירותי הרפואה הפרטיים (שר"פ) אל בתי-החולים הממשלתיים. אותו מנהל בית-חולים הבטיח לי ולחברים שלי שאנחנו יוצאים למלחמה קדושה. שמקום העבודה שלנו שמור ומוגן, בכל תרחיש שלא יהיה.

אז יצאנו למלחמה, אבל לא בעיניים קשורות. אנחנו לא בובות על חוט כמו שאמרו עלינו. ברגע האמת, גם כשהבכירים לחצו עלינו שנטרפד כל הסכמה שלא כוללת קיצור או ביטול של ההסכם האחרון - דאגנו לתחת של עצמנו. וסליחה על הצרפתית.

אני הישראלי החדש. ממש כמו דפני ליף. אני מגיע לבית הדין הארצי לעבודה בשורטס ובנעלי אצבע, צועק על השופט עמירם רבינוביץ' ומפוצץ את הדיון. למזלי אני רופא, אז השופט רבינוביץ' הוא שהתנצל בסוף. נכון, אני חוצפן. אני קורא לליצמן "יעקב" ולא מבין למה כל הסובבים בשולחן מרימים גבה.

נחמדות לא תביא אותנו לשום מקום במדינה הזאת, ומי כמו יעקב יודע את זה. אני הישראלי החדש, אבל הצרות של מערכת הבריאות הן אותן צרות ישנות גם אחרי ההסכם הזה, כי הרפואה הציבורית לא באמת עמדה כאן על הפרק, רק הכיס שלנו.

תודה לתקשורת ששיחקה איתנו את המשחק, אבל את הבעיה של המערכת תצטרכו לפתור לבד.

shai-n@globes.co.il