זו לא תעשיה פיננסית - זה קזינו

אם אתם מחפשים עוד גורם או מנוע להתרחבות הפערים בין עשירים לעניים בעולם ובישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בדוח OECD שפורסם השבוע, תוכלו למצוא אותם בתעשיית הפיננסים.

מוסדות בנקאיים ושוקי ההון ממלאים וימלאו תפקיד חשוב בכלכלה: הם מספקים אשראי, מאפשרים גיוסי הון, בין אם במניות ובין אם באיגרות חוב, ואמורים לספק את הדלק שמניע צמיחה, השקעות חדשות ותעסוקה.

לכאורה, בנקים הם עסק די פשוט: הם מתווכי כסף שאמורים לחיות מעמלות ומהפרש הריביות בין הפיקדונות של לקוחותיהם להלוואות שהם מספקים לעסקים ולאנשים פרטיים. בניהול סיכונים נכון ומוקפד, אין סיבה שבנק, לאורך שנים, לא יהיה עסק שמרוויח תשואה סולידית על הונו, גם אם מביאים בחשבון תקופות רעות בכלכלה שמאלצות את הבנקים למחוק חלק מההלוואות.

לאורך שנים, לפיכך, מניות של בנקים סולידיים אמורים לבטא את הביצועים בדוחות ואמורים לספק תשואה סולידית ממוצעת חיובית למשקיעים בהן (בדרך כלל מדובר בגופים מוסדיים שמשקיעים עבור הציבור את הכסף).

אלו התיאוריות היפות, ועכשיו בואו נציץ רגע בטבלה, המציגה תשואות מניות בנקים ובתי השקעות בולטים בארץ ובעולם, בעשור האחרון.

 תשואות

התמונה המצטיירת מנתוני הבנקים בחו"ל, במיוחד בארה"ב, היא במילה אחת: קטסטרופה. שלושה מעמודי התווך של התעשייה הפיננסית בארה"ב - סיטי, בנק אוף אמריקה ו-AIG- פשוט התרסקו עם המניות ונאלצו לקבל תמיכה מאסיבית מהממשל כדי לעמוד בקושי על רגליהם ולהימנע מגורל דומה לזה של ליהמן ברדרס.

המשקיעים במניותיהם, לפחות אלו ששמו את כספם לפני כמה שנים, כנראה כבר לא יזכו בחייהם לתשואה חיובית כלשהי על השקעתם. גם המוצלחים בין הבנקים, כמו גולדמן זאקס, ג'יי.פי מורגן וולס פארגו, הצליחו אמנם להשיג תשואה חיובית אבל לא כזו מלהיבה שמצדיקה את הסיכון. כיצד קרה שהשקעה במניות בנקים, שאמורה להיות יחסית סולידית, הפכה לסיוט? התשובה בגוף השאלה: זו לא הייתה השקעה במניות בנקים, זו הייתה השקעה במניות קזינו.

למה קזינו? כי התעשייה הפיננסית שינתה פניה בעשור האחרון: היא גדלה עוד ועוד, היחס בין הנכסים הפיננסיים לתוצר הגולמי התנפח בכל העולם, והמוסדות הפיננסיים דחקו הצדה את הפעילות המסורתית והתפנו ללקיחת סיכונים פרועה הגובלת בהימורים.

השילוב בין כסף זול, נזילות לכאורה אין-סופית, מינוף גבוה ורגולציה רופפת להתקדמות הטכנולוגיה והיצירתיות בבניית מכשירים פיננסיים, דחפה תעשייה אדירה של מסחר ספקולטיבי, שאינה קשורה כלל לצמיחה, להשקעות יצרניות ולתעסוקה.

במקום תאגידים בנקאיים שאמורים לתווך בכסף, קיבלנו תאגידים בנקאיים שעוסקים באובססיביות במסחר פיננסי, שמטרתו אחת: להרוויח כמה שיותר וכמה שיותר מהר בספקולציות על מניות, מטבעות ואג"ח בשלל טכניקות, טריקים ומכשירים פיננסיים. השיטה הזאת, אם אפשר לקרוא לה שיטה, תגמלה מעטים וגרמה, כשהכול התפוצץ, נזק לחלשים.

קבוצה מצומצמת של בנקאים, ספקולנטים, מנהלי קרנות גידור ושאר סוחרים "מוכשרים" שקיבלו בונוסים דמיוניים גרפו את השמנת. הם נשארו עם השמנת גם כשהמשבר הכה במוסדות הבנקאיים והעניש אותם על ההימורים. את המחיר, כרגיל, שילמו החלשים: בפיטורים ובהפסדים על חסכונותיהם.

בישראל, כפי שניתן לראות בטבלה, המצב דה-לוקס יחסית לעולם. גם אם מנכים את האינפלציה מתשואות מניות הבנקים, מתקבלת תמונה אופטימית בהשוואה עולמית. מדובר אמנם בתשואות לא מלהיבות (החריגה - במזרחי טפחות), אך יש להביא בחשבון שהן נמדדו באחת מנקודות השפל של הכלכלה.

הבנקים הישראליים לא הסתבכו בהימורים פרועים (למרות התקלה בפועלים), לא נזקקו לתמיכת הממשלה והניבו למשקיעים תשואה סולידית לאורך שנים. אך אל תטעו: חוסר האיזון בחלוקת האשראי בבנקים ובשוק ההון מוביל לאותה תוצאה: קבוצה מצומצמת מאוד גורפת את השמנת. השאר יכולים לפחות להתנחם בכך שלאורך השנים הם לא הפסידו את המכנסיים במניות הבנקים כפי שקרה למשקיעים בארה"ב.

טעות השנה

הטעות של השנה היא הטעות של נוחי דנקנר בהשקעה במניות קרדיט סוויס. זה הרי ברור לכל זאטוט: אי.די.בי הפסידה יותר מ-3 מיליארד שקל בהשקעה במניות הבנק השווייצרי, אחד הגורמים הבולטים במשבר של הקבוצה, בגירעון בהון העצמי ובתשואות האג"ח הגבוהות.

אלא שלדעתנו הטעות של דנקנר והמחיר שאי.די.בי משלמת כעת לא בוצעה כלל ב-2011 אלא כבר ב-2009 - כאשר אי.די.בי גרפה רווח ענק של כ-3.5 מיליארד שקל, תשואה של עשרות אחוזים, על השקעתה דאז באותה מניה.

בזמנו חשבנו שמדובר בהצלחה מסחררת של דנקנר, שראויה להערכה, אבל בחוכמה שבדיעבד אנחנו מודים שטעינו: עד כמה שזה יישמע מוזר, זו הייתה "טעות" להרוויח סכום כזה.

זו הייתה טעות, כי ההצלחה נטעה בדנקנר ובסביבתו את תחושת הביטחון שאפשר להרוויח כל כך הרבה בזמן כל כך קצר ובמהלך פיננסי עתיר סיכון והלוואות.

זו הייתה טעות כי הרווח גרם להם להתאהב בפוזיציה, להתאהב במהלכים מהסוג הזה ולחזור עליהם שוב, במקום לקום מהשולחן, לגרוף את הזכייה ולהגיד תודה, אבל לא תודה להמשך.

זו הייתה טעות, כיוון שההישג נטע את התחושה שכל העסקים היצרניים האחרים בקבוצה הם כסף קטן בהשוואה למכה הגדולה בקרדיט סוויס. זו הייתה טעות, כי מכות כאלה בעולם הפיננסי חוזרות כבומרנג וכי דנקנר ומנהליו נכנסו לאופוריה ולביטחון מוגזם. את התוצאות ראינו ב-2011.

קוסם השנה

שנים על גבי שנים היה מזוהה עופר נמרודי עם עיתון "מעריב" ומאבקו בשוק התקשורת מול "ידיעות אחרונות". לאורך שנים היה נמרודי מזוהה עם הפסדי "מעריב" וקשיי העיתון, ופתאום, מעשה קוסמות, נמרודי ו"מעריב" כבר לא.

הוא הצליח לשכנע בתחילה את זקי רכיב להשקיע בעיתון והעניק לו חופש מוחלט בעוד הוא עם רגל אחת כבר בחוץ. לאחר שגם רכיב התייאש ו"מעריב" היה על סף סגירה, הוא שידך (די בקלות, יש לומר) בין העיתון לדנקנר, בהשקעה שהוא עצמו יודע שלא תחזור מעולם לבעליה וכנראה לא תצליח להרוויח אגורה שחוקה אחת.

בעוד הוא כבר עם שתי רגליו מחוץ לעסק ובשעה שדנקנר סופג את כל האש הציבורית על השקעתו, נמרודי עשה חיל בעסקי אנרגיה. הוא הצליח להנפיק, רק על בסיס רישיונות לחיפושי גז, את הכשרת הישוב אנרגיה בשווי של מאות מיליוני שקלים, אף שהרישיונות עלו כמה עשרות בלבד, ולייצר לעצמו, באופן אישי, ערך של עשרות מיליונים - בינתיים, "על הנייר".

אין ספק, נמרודי קוסם: אברה קדברה - אין "מעריב", יש "גז". את זה כבר לא ילמדו בפקולטות למינהל עסקים.

eli@globes.co.il