סוף "המלחמה המטומטמת"

שוו בנפשכם: אתם פותחים את העיתון של שלושה באוקטובר 2002. הכותרת הראשית אומרת, באותיות ענק, "ברק אובמה בהכרזה היסטורית: מלחמה בעיראק היא מטומטמת". שימו-נא לב, אוקטובר 2002, המלחמה תתחיל רק חמישה חודשים ויותר אחר כך.

2002? מי זה בכלל ברק אובמה? המצוטט לא היה ראוי לכותרת הראשית, או לכל כותרת שהיא, ולמען האמת גם לא קיבל אותה. הוא היה חבר זוטר למדי באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי. ידעו שיש לו שאיפות פוליטיות, אבל לאן כבר יכול לשאוף פרופסור בינוני למשפטים, עם מוניטין רדיקליים, מאוניברסיטה מקומית, עם ניסיון של מדריך נוער?

אין צורך להשיב. ההכרזה ההיא, שאיש לא קרא עליה בכותרת הראשית בשלושה באוקטובר 2002, אמנם הייתה היסטורית, אם כי איש לא ידע עד כמה היסטורית אלא כעבור שש שנים. אפשר לטעון במידה ניכרת של רצינות, שברק אובמה לא היה נעשה מועמד מפלגתו לנשיאות אלמלא הקדים והתנגד חד-משמעית למלחמת עיראק.

הילארי קלינטון תמכה בה באוקטובר 2002, והצביעה לטובתה במליאת הסנאט. זה המכונה "הגרעין הקשה" של המפלגה הדמוקרטית לא סלח לה, וטינתו גברה והלכה במרוצת השנים. ב-2007, כאשר נפתח המירוץ על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, שררה הסכמה כללית באמריקה, שהמלחמה ההיא התפתחה לאסון צבאי ופוליטי ממדרגה ראשונה.

יש גם מלחמות צודקות

האם באמת פוליטיקאי מקומי במדינת אילינוי ראוי לאשראי על הכרזה פוליטית בהפגנה מקומית, הרחק ממרכז ההחלטות, שהשמיע, בלי לדעת שום דבר, שקוראי עיתון אינם יודעים? סוף-סוף, אנשים אינם מתמודדים על כהונות בכירות, ובוודאי אינם זוכים בהן, רק מפני שכתבו איזה מכתב למערכת, או השתפכו בטוקבק, או קראו קריאת ביניים. אבל הבחירות של 2008 היו מיוחדות במינן, והן הניבו את המנצח הבלתי-סביר ביותר, וגם - אין מנוס מלהודות - הבלתי-מוכן ביותר. אבל זה עניין נפרד.

ברק אובמה היה להוט להוכיח שהוא אינו פציפיסט; הוא אינו מתנגד עקרונית, רעיונית, מוסרית או דתית לכל מלחמה באשר היא. הוא יצא אפוא מגדרו להבחין בין "המלחמה המטומטמת" (dumb war) ובין "המלחמה הצודקת", זו של אפגניסטן. הוא הבטיח למהר ולסיים את הראשונה, כדי למהר ולנצח בשנייה. הוא לא מיהר לסיים, והוא אינו מנצח. אבל השבוע, הראשונה הסתיימה.

זהו זה. שמונה שנים ושמונה חודשים לאחר שמפציצי ארה"ב וטיליה האירו את שמי בגדד בהפגנה בלתי נשכחת של shock and awe ("הלם ומורא"), סופה צוין בבית הלבן. ראש ממשלת עיראק בא לסכם אותה, והואיל להצטרף אל הנשיא בבית העלמין הצבאי הלאומי בארלינגטון. 5,000 חיילים אמריקניים קבורים שם, רבבות חזרו פצועים ופגועים, טריליון דולר נקברו בין הפרת ובין החידקל.

במסיבת עיתונאים משותפת עם אורחו העיראקי, נורי אל מאליכי, הנשיא נשאל בנימוס אם הוא עומד על דעתו שזו הייתה "מלחמה מטומטמת". הנשיא השיב בכובד הראש המתבקש, ללא צל של חיוך, ש"ההיסטוריה תשפוט". בינתיים, בזכות קורבנם של האמריקנים, ובזכות "אומץ לבו של העם העיראקי", עיראק היא עכשיו "ארץ בעלת ממשל עצמי".

זה היה אל-נכון השבח המאופק ביותר בדברי ימי הדיפלומטיה. האמת העגומה היא, שעיראק גולשת אל משטר אוטוריטרי, שבו אנשים נרדפים על דעותיהם, על מוצאם ועל העדפותיהם הדתיות. ראש הממשלה מאליכי אינו התוצאה שהבטיח ג'ורג' דאבליו בוש ב-2003.

עצם הסיום הוא ניצחון חמוץ-מתוק בשביל נשיא ארה"ב. הוא עמד בדיבורו, והביא את הסוף על נוכחותה הצבאית של ארה"ב בעיראק. המלחמה הזיקה לאינטרסים של ארה"ב באזור, פילגה את הציבור האמריקני, הגדילה את איבת הערבים והמוסלמים, הועילה לאיראן, והבאישה את ריחה של ארה"ב בין הרבה מבעלות בריתה. גם אם קשה להגיד משהו בשבח ההחלטה לצאת למלחמה, קשה גם להתפעל מן הטוטליות של היציאה. האומנם הממשל הזה עשה כל מה שיכול כדי להבטיח את האינטרסים של ארה"ב בעיראק?

כרעי תרנגולת

לרוע המזל, אלה אינם ימים טובים למי שמחפשים החלטות ענייניות בוושינגטון. הנשיא לוחם על חייו הפוליטיים, אחד-עשר חודשים ופחות לפני הבחירות. כמעט כל הונו הפוליטי, או מה שנשאר לו, מושקע בבחירות האלה. ברק אובמה מנהל מסע בחירות מכל מקום, בכל זמן, בכל הנסיבות. הוא עומד על כרעי תרנגולת.

כל-כך רעועים הם הכרעיים, עד שאתמול (יום ד'), יועצי הבחירות של הנשיא ערכו תדריך רשמי לעיתונאים, בניסיון לשכנע אותם שיש להם "אסטרטגיית ניצחון". בדרך כלל, פרטי אסטרטגיות כאלה מודלפים בשיחות "שלא לייחוס". הפעם הכול היה מיוחס וגלוי. היועצים פרשו מפות, והראו כיצד הם מתכוונים לנצח. יש להם נוסחת ניצחון דרך מדינות המערב (נוואדה, קולורדו, ניו מקסיקו), יש להם נוסחת ניצחון דרך פלורידה; יש להם מאגר בלתי נדלה של תורמים, גדול אפילו ממה שהיה ב-2008; יש להם מתנדבים בכל פינה.

צירוף זמנים הסמיך את התדרוך הזה לסקר חדש של מכון גאלופ. הסקר בדק את ההתפלגות בתריסר המדינות הנחשבות ל"מתנדנדות". ב-2008, האהדה לדמוקרטים במדינות האלה הייתה גדולה ב-8% מן האהדה לרפובליקנים. עכשיו ההפרש נמחק כמעט לחלוטין. זה נתון מדהים למדי, מפני שמניותיה של המפלגה הרפובליקנית עמדו בזמן האחרון בירידה בזירה הארצית. וזה נתון חשוב, אולי קריטי. אם פלורידה, אוהיו ופנסילבניה יצביעו נגד אובמה, הוא לא יהיה הנשיא הבא, יהיה הפרש ניצחונו בניו יורק ובקליפורניה אשר יהיה.

הדרך לפנינו ארוכה. תשומת הלב מתמקדת עכשיו בתחרות במפלגה הרפובליקנית, שהתנודות בה בחודשים האחרונים היו מסחררות. תכיפות הסקרים גדלה והולכת, ואחדים מראים דבר והיפוכו. למשל, סקר סמכותי מאוד של ה"וול סטריט ג'ורנל" ושל רשת אן.בי.סי הראה השבוע יתרון מוחץ לניוט גינגריץ' על פני מיט רומני; לא יצאו אפילו 24 שעות, ושלושה סקרים אחרים הראו שתנופת גינגריץ' נבלמה, ויושב ראש בית הנבחרים לשעבר מתחיל לאבד גובה.

אנשי הנשיא מאושרים, או לפחות מעמידים פנים שהם מאושרים, מיתרון גינגריץ'. הסקרים מראים שהנשיא יביס את גינגריץ' בקלות בחודש נובמבר, אבל יתקשה מאוד מול רומני. גם לנתונים האלה מוטב להתייחס ברצינות מוגבלת. מעידה אחת, נתון כלכלי אחד, יכולים לטרוף את הקלפים. אבל בשבוע שבו ירדה "המלחמה המטומטמת" מן הפרק, ברור כי מאבק שיור מסובך מאין כמותו ממתין לברק אובמה. לפחות עכשיו נראה, שסיכוייו לעמוד בו שקולים, לא הרבה יותר מזה.

*** רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com