סודם של האחים המוסלמים

הטקס שהתקיים אתמול, בעיר הרחוקה סידי בוזייד בתוניס, היה צנוע. צמרת הממשל החדש התכנסה, כדי לציין מלאות שנה לאירוע שהצית את המרד במשטרו של הנשיא זין עאבדין בן-עלי. צעיר בן 27, מוחמד בועזיזי, העלה את עצמו באש, במחאה על כך שפקחי עירייה החרימו ממנו את הירקות שמכר בשוק לפרנסתו.

בעקבות מעשהו התלקחו מהומות דמים, שהתפשטו עד מהרה למחוזות אחרים והסתיימו במנוסת הנשיא. הצעיר המסכן נפח את נשמתו בתום שלושה שבועות, בלי שיידע כי במעשהו העניק סיכוי מחדש לאזרח הערבי.

למרות המבט הרומנטי, שעוטף לפרקים אירועים היסטוריים אפופי אש וייסורים, יש משהו מטעה בניסיון לראות ב-17 בדצמבר 2010 את ראשיתו של גל התהפוכות בעולם הערבי. הטרגדיה של בועזיזי הייתה מכה קלה בכנף, עבור מגדל הקלפים המעורער שנקרא "המשטרים הערביים", אבל הסיבות להיחלשותם מפותלות הרבה יותר.

הקדמה זו נועדה להצביע על מצבה הסבוך של שכנתנו מצרים. מיליוני מצרים הולכים לקלפיות בשבועות האלה, בהליך בחירות בן שלושה שלבים, שבסיומו תוכרז סיעת החירות והצדק של האחים המוסלמים, כסיעה הגדולה ביותר בבית. בעולם הרחב מעוררת חרדה האפשרות שמוחמד מורסי, יו"ר מפלגת החירות והצדק, יהיה ראש ממשלתה הבא של מצרים. אבל השאלה המונחת על שולחנותיהם של ממשלות, ארגוני מודיעין וגופים דיפלומטיים גדולה יותר: האם מצרים הולכת ליפול בידיו של האסלאם הפונדמנטליסטי.

האינסטינקט העיוור אומר שכן, אבל ניתוח פנימי של יחסי הכוחות במצרים עשוי להביאנו למסקנה נמהרת פחות.

הריקבון החברתי הוא גם אבן הנגף

האחים המוסלמים ירשמו את הישגם לא בזכות אצבע אלוהים, אלא כי היו מאורגנים מאוד, ובעיקר כי ידעו להקשיב לרחשי לבו של העם ולמצוקותיו, בעת שהשלטון עצמו - בטיפשותו - אטם את אוזניו להם. המצרים הם עם מורעב, מוכה וחבול, שהיה קורבן להתעללות פוליטית, כלכלית, חברתית וצבאית מאז ימי גמאל עבד אל-נאצר.

מציאות ארוכת שנים זו תרמה להתפתחות חוליים בתוכו, שאת תוצאותיהם אנו רואים בימים אלה על מסכי הטלוויזיה. את הנגעים האלה מייחל העם לרפא. הוא אינו מחפש הנהגה דתית, אלא כזו שתעניק לו ביטחון כלכלי. בעיני הציבור המצרי, היחידים שמסוגלים לעשות זאת כעת הם האחים המוסלמים.

אלא שהריקבון החברתי, שעל ברכיו טיפסו האחים המוסלמים, הוא גם אבן הנגף שלהם בדרך למעלה. בערים הגדולות מדובר היום על עלייה חדה בשיעורי הפשיעה ועל נשק בכמויות גדולות, שהגיע מלוב לידיהם של אזרחים מהשורה. כל בנקאי ואיש עסקים מכיר את החרדה מפני התמוטטות המשק ב-2012 ועל יתרות המטבע המידלדלות. שאלו את הסוחרים בשוק, והם יספרו לכם על הירידה המוחשית בתנועת התיירים.

לכאורה ברור לנו, כי האחים תאבי שלטון ונכספים לו בכל מאודם, אבל הם - שמכירים טוב מכולם את שדה המשחק - לא נוהגים כמי שממהרים לנגוס בעוגה כולה. הם יודעים היטב כי במצבה הנוכחי של מצרים, נטילת רסן השלטון היא מלכודת שעלולה להטביע את בעליה. הם ישמחו לחלוק את האחריות עם אחרים. בשל חוסר ניסיונם, וגם כדי שאם יתרסקו, הם לא יהיו שם לבד.

בחיפושיהם אחר שותף להנהיג את מצרים, הם ימצאו שם את הצבא. הגנרלים, בעלי האינטרסים הכלכליים המסועפים ותחושת האחריות הלאומית, לא יסכימו לוותר על המעמד הרם, שהוא מנת חלקם עוד מימי מובארק. לאחים המוסלמים אינטרס שהצבא ימשיך להיות שותף לניהול המדינה, אם כסמכות-על ואם באופן בלתי-רשמי.

גם הרחוב המצרי הוא שחקן מרכזי במציאות זו. העם הזה כבר אינו עדר צאן כנוע. הוא מפלצת שכל משטר חושש מפניה. אם ייווכח שבמקום הדיקטטורה החילונית באה עריצות דתית, וזו אינה מעניקה לו יציבות קיומית, תקום המפלצת שוב על בעליה.

דיפלומט ישראלי שדיבר על ההתפתחויות בקהיר זמן קצר אחרי נפילתו של מובארק ניסח זאת כך: "קודם הם ישבו בתוך האוהל וצפו החוצה. בקרוב הם יעמדו מחוץ לאוהל ויסתכלו בנוסטלגיה פנימה".

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל