"בזמן הקריאה המכלול המוחי משתכלל"

מיקי בן-כנען היא סופרת, אמנית פלסטית, תפאורנית ומעצבת תלבושות בתיאטרון. לפני שלוש שנים יצא ספר הביכורים שלה, "אם החיטה", ובימים אלה יוצא ספרה השני, "הקרקס הגדול של הרעיונות", בהוצאת "אחוזת בית".

- כיצד נולד ספרך האחרון?

"סיפור העלילה של 'הקרקס הגדול של הרעיונות' נולד לפני שנים רבות בעיר פראג. נסעתי לשם עם קבוצה של תפאורנים כדי להציג בקוואדרנאנלה למעצבי תיאטרון. שהינו בערב במלון ולא היה מה לעשות מלבד להמר בקזינו. אחרי שזכינו באלף דולר, שאותם הפסדנו מיד, התיישבנו באישון לילה בבר, שהיה ריק מאורחים, ורק מלצר צ'כי זקן מדשדש סביבנו בעייפות. שם באפלולית, על ספות עור דביקות מבירה צ'כית, התחלתי לספר לאנשים סיפור על איך חבורת זקנים בבית אבות מקימים לעצמם קרקס. סיפרתי את זה כמחזה, כראוי בין אנשי תיאטרון.

"את הסיפור הזה תיחזקתי בתוכי במשך שנים, וכל אימת שסיפרתי אותו, הוא השתכלל וצבר משמעויות. פעם אפילו סיפרתי אותו באריכות לסטודנטים שלימדתי בבצלאל, כדי שיהווה בסיס לעבודה בתיאטרון. הם עשו עבודות נפלאות.

"ברבות השנים, כשהתיישבתי לכתוב את המחזה, חשתי שאני משתוקקת לפרוס יריעה רחבה יותר - מעבר לדיאלוגים בין הדמויות. אז החלטתי לכתוב ספר ורק אחר כך לגלף מתוכו מחזה".

- באילו פרטים הוא מתחבר למציאות?

"כל פרט קטן בספר מחובר למציאות. לפעמים היא העולם הפיזי ולפעמים היא סוג של היגיון רוחני. האנשים שאני מספרת אותם קיימים. אני רואה אותם סביבי ברחוב, נחים על ספסל בשדרה או ממתינים בתור בבנק או לוגמים אספרסו בקפה השכונתי. צריך רק להתבונן בתשומת לב.

"מלבד אלה, כל האירועים ההיסטוריים בספר, כולל הדמויות שבתוכן, מדויקים לחלוטין. על ההווייה של ילדות בשואה כתבתי לכבוד אימי".

- איזה בית קפה אהוב עליך במיוחד?

"אני יושבת ב'תחתית' בתל-אביב. פתוח שם כל הלילה ובשעה מסוימת המקום מתרוקן ואני נשארת לבד עם הטבח והברמן. לפעמים חולפים שם אנשי לילה, כאלה שיש להם הפרעות שינה או כאלה שמעדיפים להתקיים אחרי שהעולם הנורמטיבי פרש לנום. השיחות שמתקיימות שם שונות מהפטפטת האקראית שמתרחשת בשעות האור. יש בזמנים של הלילה איזו שלווה שגורמת לבני האדם להרגיש משוחררים ולחשוף בלא דעת מחוזות עמוקים מתוכם".

- מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך אלייך?

"יוספוס פלביוס, היסטוריון שחי במאה הראשונה לספירה. יש לי תחושה שהוא ידע עלינו משהו שאנחנו לא רואים".

- איזה ציטוט מספר כלשהו זכור לך במיוחד?

"אתמול קראתי את ספר השירה של ננו שבתאי 'ילדת הברזל' ונתקלתי במשפט שפימפם במוחי לאורך הלילה: 'אני מנסה לעוף למעלה, תמיד דרך מילים, אבל המלון הזה אין בו כוכבים'".

- איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?

"ספר של עוזי בן-כנען שנקרא 'אחותי הגדולה מכולם', אבל אני לא אובייקטיבית".

- מה היית מציעה לעשות כדי להרחיב את הקריאה בקרב ילדים?

"קודם כל צריך להבהיר להורים שהקריאה בונה במוח את היכולת להפוך סימנים אבסטרקטים, שזה האותיות, לתמונות מורכבות ושהקריאה ייחודית במובן הזה. ילד שקורא סיפור, צריך להשלים את האינפורמציה במוחו ובכך מפתח יכולת יצירתית. בתהליך הזה המכלול המוחי שלו משתכלל, ובעתיד, כבוגר, יוכל להמציא רעיונות חדשים, במקום רק לצבור ולהעתיק מהקיים.

"בניגוד לשתילת ילד מול טלוויזיה או משחק מחשב - שיש בהם יתרונות משלהם - הקריאה היא אקטיבציה של תאי מוח, שהפיתוח שלהם חיוני להצמחת מוחות יצירתיים שאולי, ברבות הימים, יובילו לחברה פחות אוטומטית".

- איזה מועמד היית מציעה לתפקיד שר התרבות?

"אדם שבא מתחום היצירה, ושמבין שקיומנו פה מותנה בתרבותנו. אדם שיודע שנשמתו של עם חיה בתרבותו. ואם אין לו תרבות, אז אין לו נשמה והוא ימות.

"חייבת להיות לאדם הזה ראייה רחבה, שתאפשר לו להתבונן על המכלול של ההווייה התרבותית בארץ, ולהבין מה יכול לקדם צמיחה ומה משחית ומדלדל. הוא צריך להכיר בכך שהשפה היא נכס תרבותי ולא רק פלטפורמה להחלפת אינפורמציה. הוא צריך להיות נבון דיו כדי להבדיל בין תרבות לפוליטיקה ולפולקלור. הוא צריך להיות חזק מספיק כדי לקדם סולידריות תרבותית בעם העבדים הזה שהוא אנחנו. ויצירתי כמובן. בלי זה אי אפשר יהיה לתקן שום דבר".