טרנד בסין: מועדוני משחקים לשיפור מיומנויות חברתיות

במשך יומיים רכבנו על אופניים בתוך יער הבמבוק שהירוק שלו ירוק מאוד, והמים הצלולים שזורמים בנחלים המסתעפים דרכו ערערו לרגע על חוש ההתמצאות. כל קשר בין התחושה בגן העדן הטבעי הזה למיקומו הגיאוגרפי, ארבע שעות נסיעה משנחאי, נראה דמיוני. למעשה, העיירה מוגנשן נדמית כתלושה לחלוטין מהמציאות האורבנית, המתועשת והדיגיטלית של הדלתא של נהר היאנג-צה. אין ספק, הבריטים ידעו היכן להקים בראשית המאה שעברה את עיירת הנופש שלהם, ואנחנו ידענו להתחקות אחריהם.

נסיעת הרכבת בדרך חזרה ממוגנשן החזירה אלינו מהר מאוד את חוש ההתמצאות. במושב שמשמאלנו ישב איש עסקים מעונב בשנות ה-30 המאוחרות לחייו, אצבעותיו נעו בעצבנות מדויקת על מסך הטאבלט שהחזיק ושיספו לשניים אבטיחים ומלונים. בשני המושבים שלפנינו ישבו שישה צעירים וצעירות בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם, חלקו ביניהם ארבעה מכשירי טאבלט והיו עסוקים בעיקר בהעברתם מיד ליד. אין ספק, היינו בדרך חזרה לשנחאי.

ברבעון השני של 2011 כל אייפד שישי נמכר בסין. מתוך 9.25 מיליון יחידות שנמכרו ללקוחות ברחבי העולם, 1.44 מיליון נמכרו לידיים סיניות, עלייה של 39% לעומת הרבעון הראשון של השנה. אבל אלה הם רק נתוני המכירה הרשמיים, ולהם יש להוסיף את הרכישות בשוק השחור. לפי דוח של מכון המחקר שימו באוניברסיטת צ'ינגחווה בבייג'ין, בשנת 2011, 49% ממכשירי האייפד בסין נרכשו לא דרך משווקים מורשים. מאחורי הנתון הגבוה עומדות שתי סיבות כלכליות ופוליטיות: הראשונה היא שסין אוסרת שיווק רשמי של מכשירי אייפד מורשי דור שלישי, והשנייה מקורה במחיר האטרקטיבי בשוק השחור שניזון בעיקר מהברחות על בסיס יומי מהונג-קונג.

מאחר שנתוני המכירה עומדים פחות או יותר ביחס ישר לחלקה של האוכלוסייה הסינית בעולם כולו, כל זה עשוי להישמע הגיוני, אבל זה הגיוני פחות כשנזכרים שסין היא אמנם הכלכלה השנייה בגודלה בעולם אבל גם מדינה מתפתחת עם תמ"ג לנפש דומה לזה של אלג'יריה או של אל-סלבדור (7,544 דולר לנפש, מקום 94 בעולם. ישראל, לשם השוואה, במקום ה-28 עם 29,602 דולר לנפש).

נתוני המכירות של מכשירי הטאבלט בסין בשנת 2011 לא מותירים מקום לספק לגבי הכיוון שאליו החברה הסינית הולכת - היא שועטת אל העולם הדיגיטלי והווירטואלי, רחוק ככל האפשר מיער הבמבוק הירוק של מוגנשן.

לתקשר במובן הפשוט של המילה

סמארטפונים וטאבלטים הם מצרך כה נפוץ בסין, עד שברכבת התחתית קשה להחליף מבט עם העוברים ושבים. אלפי הרגליים כאילו נעות במסלול מחושב אל תוך הרכבת והחוצה, בעוד הראש טמון עמוק במסך. לכאורה התופעה הזו קיימת בכל מקום בעולם - בני הדור הצעיר (ולא רק הם) בוחרים בוויתור נוח ומהיר על העולם הפיזי, לטובת הרשת וכל מה שיש לה להציע במרחק הקלקה. אבל ההבדל הוא שבמקומות אחרים בעולם לאותם ילדים יש לרוב גם אחים ואחיות שדורשים תשומת לב ומחייבים תקשורת בינאישית במרחב הלא וירטואלי. לילדים הסיניים אין. סין של היום היא חברה דיגיטלית במצוקה.

את ויויאן פנג, 28, פגשתי בצהרי שבת גשומה בקומה ה-16 של מגדל משרדים לא חדש במיוחד במרכז שנחאי. על הדלת של בית העסק שלה מופיע הכיתוב הכה סימבולי "נברלנד" - ארץ לעולם לא - ובכניסה מברכת את הבאים חתולה פרסית שמנמנה שמתחככת להנאתה במכונת הפופקורן ליד הקופה.

בפנים עשרות צעירים ישובים ליד שולחנות בשלושה חדרים נפרדים: "הבר, בית הקפה וחדר המשחקים, איזה מהם מוצא חן בעיניך?", שואלת פנג וניגשת להאכיל את החתולה המייללת (באמצעות מקלות אכילה סיניים!).

היא הקימה את המקום לפני שנתיים כאלטרנטיבה למציאות הדיגיטלית שאיימה להרוס לה את החיים החברתיים.

"נברלנד" הוא מועדון למשחקי לוח, מכל הסוגים, כאלה שמצריכים תזוזה של כלי משחק וקלפים בידיים חשופות, וטומנים בחובם אפילו סכנת מגע פיזי בהינתן יד תועה.

"זה מקום חברתי. אתה יכול לדבר כאן עם אנשים בשר ודם, להתנסות במשחק תפקידים, לתקשר במובן הפשוט והאמיתי ביותר של המילה. אם אתה מחפש בת-זוג אתה עשוי גם למצוא אותה כאן. אנשים באים לכאן כדי לפגוש אנשים אחרים והמשחקים הם פשוט כלי לתקשורת. הם מקנים מסגרת", אומרת פנג.

"נברלנד" אינו תופעה יוצאת דופן. בשלוש השנים האחרונות צצו בערים הגדולות בסין אינספור מקומות דומים שמאפשרים לצעירים סינים לחוות אינטראקציה אנושית הדומה לזו שבני גילם במערב חוו בילדות בתוך הבית. רק בשנחאי עצמה נפתחו מאז 2008, לפחות 800 חדרי משחקים שפתוחים שבעה ימים בשבוע ושוקקים מבקרים, בעיקר בשעות הערב שלאחר העבודה ובסופי שבוע.

- מי הקהל שמגיע לכאן?

"מרבית הבאים הם סטודנטים באוניברסיטה או צעירים שמועסקים בעבודות צווארון לבן. הם בני 20 עד 40, והם אנשים שאוהבים ומחפשים תקשורת בלתי אמצעית. ייתכן שבעבר הם היו טיפוסים שדבוקים למחשב או לטלפון הסלולרי וכבר הבינו את המחיר שהם משלמים. היחס בין בנים ובנות הוא פחות או יותר 50-50".

המודל העסקי פשוט: עבור תשלום של 25 יואן (כ-15 שקל) ניתן לבלות יום שלם ב"נברלנד" וליהנות מבר משקאות חופשי, שכולל תה, מיץ תפוזים ומים. המקום מציע קרוב ל-200 משחקי לוח מהעולם כולו, החל מגרמניה, דרך ארה"ב ועד סין, והמשחקים הפופולריים ביותר הם אלה שבהם מעורבים משחקי תפקידים, "כך שאתה יכול להיות איש עסקים או אפילו רוצח ליום אחד, אם אתה רוצה", מבהירה פנג.

משחקי הלוח הרבים המסודרים על המדפים נראים כמו מוצג ארכיאולוגי בעיר שבה כל מה שניתן מוחלף מיד בגרסה דיגיטלית, אבל ד"ר שני אורגד מה"לונדון סקול אוף אקונומיקס", שחקרה בהרחבה בעשור האחרון את השפעת התקשורת האינטרנטית על זהות עצמית, מזהה בפופולריות של אולמות משחקי הלוח בסין חלק מתופעה כלל עולמית שבבסיסה החזרה לאותנטיות. "במידה רבה אנחנו נמצאים בעידן הפוסט דיגיטלי", אומרת אורגד. "אנחנו ממשיכים ליהנות מפריבילגיות המעבר לדיגיטל ומההתקדמות הטכנולוגית, אבל יש כאן ריאקציה ברורה למה שההיפר-דיגיטציה והאייפדים למיניהם הביאו איתם, לחסך הגדול שיש בהם, של מגע ושל חוויה וגם חסך של ספונטניות.

"הרבה פעמים חושבים על און-ליין גיימינג ועל רשתות חברתיות כחוויה שיש בה הרבה ספונטניות, אבל יש בה גם הרבה מאוד שליטה וסינון ומידור", היא אומרת. "דרך רשתות חברתיות אתה מגדיר את הפרמטרים של מי שאתה רוצה לפגוש ומי שלא, ומאבד את אלמנט ההפתעה שהוא עיקרון חשוב בהתפתחותה של חברה אנושית ועירונית. חלק גדול מהביקורת על המודרניזציה ועל הדיגיטציה הוא שחברות איבדו את הספונטניות, וגם את הרוח והאווירה המשחקית".

כמיהה לחוויה ולאותנטיות

את המפגש הספונטני ואת האותנטיות שעליהם מדברת ד"ר אורגד, הצליחה ויויאן פנג ליצור בחלל שמתפרש על 100 מ"ר במרכז שנחאי. טון הדיבור שלה מלמד שעבורה זוהי כמעט שליחות. "אני חושבת שזה פתטי לשבת כל היום בבית ולשחק לבד מול המחשב, או לפגוש אנשים ברשת ולשחק מולם בלי באמת להכיר, לדבר ולהרגיש. עבור סינים בעיקר, לבוא לכאן זה צעד משמעותי, כיוון שבבית הם גדלו רק עם ההורים, והמחשב תמיד היה מפלט. אני אוהבת לשחק משחקי לוח סביב שולחן, עם הרבה משתתפים, ואני יכולה להעיד באופן אישי שמאז שפתחתי את 'נברלנד' יש לי הרבה יותר חברים. המעגל החברתי שלי היה מצומצם מאוד לפני כן, כשעבדתי רק בתור מנהלת פרויקטים בתעשיית התרופות. הייתי או בעבודה, או לבד בבית. כאן אני פוגשת צעירים רבים מכל הסוגים. זה כמו בית שני".

סביב שולחן גדול ב"נברלנד", בחדר שזכה לכינוי "הקפה" (על אף ששותים בו רק תה סיני ירוק) דוריס ז'או, 25, וחברותיה משחקות ב"מלחמת שלוש הממלכות", המבוסס על הקלאסיקה הסינית "אגדת שלוש הממלכות". במשחק ארבע דמויות - מלך, שר, מרגל ופושע - ולכל אחת מהן משימה. הסטודנטיות עסוקות באסטרטגיה.

"זו הפעם הראשונה שאני מגיעה לכאן, זה מקום מעניין מאוד, יש כאן כל כך הרבה משחקים ואפשרויות לתקשר אחד עם השני. זה משמח", אומרת ז'או. "אנחנו יכולות גם לשבת פשוט בבית קפה, אבל זה ממצה את עצמו אחרי כמה זמן. כאן אנחנו לומדות משהו חדש, מפתחות את המחשבה ובעיקר חוות משהו ביחד".

- העלות של משחק לוח כזה לא גבוהה, למה לבוא לכאן ולא לשחק בבית?

"הרבה יותר מעניין לבוא לכאן מאשר להישאר בבית. ככה אנחנו פוגשות אנשים ותמיד יכולות להחליף משחק אם אנחנו משתעממות. בבית אין לנו כל כך הרבה אפשרויות, כולנו גרות עם ההורים ועם הסבא והסבתא תחת קורת גג אחת".

בחדר הסמוך, הסטודנט להנדסה לי שיאנג, 24, בוחן את ערימת המשחקים. גם עבורו מבנה התא המשפחתי הסיני מגביל חברתית: "באתי לכאן עם כמה חברים, כי המקום הזה מאפשר לי לפגוש אנשים חדשים וסוף סוף אני לא על המחשב. אני כל היום על המחשב - מדבר עם חברים באם-אס-אן או בקיו-קיו (הגרסה הסינית לאם-אס-אן, של חברת טנסנט, א"מ) כי בבית משעמם. חוץ מזה מגיעות לכאן גם בחורות חמודות".

- ד"ר אורגד, גם בעידן הדיגיטלי התא המשפחתי עדיין נתפס כאי של אותנטיות. עד כמה ילד שגדל ללא אחים ואחיות, כמו מרבית הילדים בסין, מאבד את זה לטובת המרחב הדיגיטלי והווירטואלי?

"חלק ממה שהרשתות החברתיות והמעבר לדיגיטל יצרו זה עידן יותר נרקיסיסטי, שבו גם אם יש לי 600 חברים בפייסבוק, זה לא אומר כלום כי אלה הם קשרים חלשים מאוד. ילד שגדל כילד יחיד, בלתי נמנע שיהיה בו אלמנט של נרקיסיזם, כי הוא גדל כילד שמקבל את כל תשומת הלב ולא חולק שום דבר עם אח או אחות. עם זאת, באופן מסוים כולנו ילדים יחידים בעידן הדיגיטלי של היום, שבו אנחנו מחברים ומחפשים רק את הדברים שמשרתים אותנו. זה חוזר לאלמנט ההפתעה בחיים החברתיים - של משהו שהוא מחוץ לשליטתנו במובן הטוב והחיובי. סוציולוגים בעמק הסיליקון מכנים את הרשתות החברתיות 'בועות חברתיות', שבמסגרתן האינטראקציה היחידה שנוצרת היא עם אנשים כמונו".

- מה עם משחקים אינטראקטיביים, שבהם פוגשים שחקנים אחרים אונליין, האם אלמנט ההפתעה שם לא מספק את אותו הצורך האנושי?

"זה עדיין לא תחליף. למשל בתעשיית המוזיקה אנשים משלמים סכומי עתק עבור כרטיסים להופעות חיות ברחבי העולם כולו, בשביל הזכות להידחק עם עוד המון אנשים בחלל אחד. אז נכון שיש כאן גם אלמנט הסלבריטי, אבל הסלבריטיז האלה זמינים גם בטלוויזיה ובאינטרנט, בהופעות מוקלטות באם-טי-וי ובערוצים אחרים. יש משהו מאוד חזק שלא נכחד ברגע אחד מהחברה האנושית, והוא הכמיהה לחוויה ולאותנטיות. ניתן לראות את התנועה לחיפוש האותנטיות בקשת של תחומים היום, כמו החזרה למזון אורגני ולטבע, זו כמיהה לאותנטיות שהמודרנה לכאורה גזלה מאיתנו.

"גם במשחקי הלוח ישנה חזרה למשהו מאוד פשוט ומרגש ומקורי, שמעניק את התענוגות הראשוניים של כל חברה - לשחק וליצור אינטימיות עם אנשים שאין לנו מסגרות ומרחבים אחרים להכיר אותם".

- היכן נמצא הביטוי לצורך הזה במערב?

"קח לדוגמה את חוויית הצפייה במשחק כדורגל בפאבים של בריטניה. בתחילת שנות ה-2000 כבר הספידו את הפאבים ואמרו שרבים מהם הולכים להיסגר, כיוון שכעת לאנשים יש מסכי פלזמה בבית, וזה לא קרה. המספרים מוכיחים שחוויית הכדורגל בפאב רק הופכת חזקה יותר, תרבותית וחברתית".

משחקים עם הכללים

ברבעון השני של שנת 2011, 75% ממכשירי הטאבלט שנמכרו בסין היו מסוג אייפד. על אף שבשוק קיימות כבר כמה אופציות מקומיות (ראו מסגרת), העשירים החדשים בסין שועטים אחר התפוח ומשתמשים תדיר בסלנג אורבני שהתפתח סביב המוצר ונשמע משונה בעיקר כשהוא משורבב לתוך משפטים במנדרינית. למשל, אדם שנמצא ב"אייפר", הוא אדם שנמצא במצב של ריגוש יתר סביב מוצרי אפל, ואדם שמציץ תדיר למסכים של אחרים מכונה "איי-פיפר".

למרבה האירוניה, "נברלנד" ואולמות משחקי הלוח שכמותו ברחבי סין עוברים גם הם בימים אלה תהליך של מעבר לדיגיטל. בעוד כחודשיים צפוי להיפתח בשנחאי סניף נוסף של "נברלנד", ושם ויויאן פנג כבר מתכננת להציב גם טאבלטים למיניהם, כדי לאפשר גיוון רב יותר.

- מצד אחד, את טוענת שאנשים מגיעים לכאן מתוך חיפוש אחר קשר אנושי בלתי אמצעי, ומצד שני את מתכוונת לספק להם חוויה דיגיטלית?

"העסק יכול לשרוד עוד זמן רב גם במתכונתו הנוכחית, אבל אני מאמינה שדרושים אלמנטים נוספים כדי למשוך קהל רב יותר", אומרת פנג. "חוץ מזה, זה לא במקום - אני אוהבת לקרוא ספרים ולשחק משחקי לוח, אבל אוהבת לא פחות לגלוש באינטרנט. אם יהיה מקום שיאפשר לעשות את שני הדברים זה יהיה שילוב מושלם. זה לא שאני מביאה לכאן טאבלטים כי קהל הלקוחות שלי לא מרוויח מספיק כדי לרכוש טאבלטים בעצמו, להפך, הם יכולים להרשות לעצמם את המחיר, אבל הם פשוט לא רוצים להיות לבד".

המשבר הדיגיטלי שבו מצויה סין מושרש עמוק עוד יותר במבנה החברתי של האומה העצומה הזו, ובעיקר בלחץ האדיר שמופעל על בני הדור הצעיר להצליח, להצטיין ולגבור על התחרות הרבה בחברה שבה עשרות מיליונים מתמודדים מדי שנה על מקום אחד באוניברסיטאות הטובות בסין, דוגמת פודן, צ'ינגחוואה וביידה.

כילדים יחידים, למרבית הילדים בסין יש מרחב קטן מאוד לטעות. בעוד במשפחות מערביות ריבוי הילדים מאפשר לאחת להיות עורכת דין, לשני להיות אמן ולשלישי לנסות את מזלו כשחקן כדורגל, בסין הילד האחד במשפחה מחויב ללכת בדרך שמותווית לו על ידי הוריו ועל ידי נורמות חברתיות נוקשות שאינן מותירות מקום רב לחיפוש אישי ומקצועי. המציאות הזו לא רק שאינה מאפשרת התנסויות ביצירתיות או הגשמת חלומות אישיים, אלא גם יוצרת צורך בקרב אותם ילדים לגלוש לעולמות וירטואליים כדי לחיות כפי שהם רוצים באמת.

"רבים מאיתנו משחקים במשחקי וידיאו כי אנחנו מחפשים מקלט בעולם הווירטואלי, "שם", אומר צ'ן, 21, סטודנט לטלוויזיה ולטכנולוגיה דיגיטלית, "אפשר לרכוש ביטחון עצמי ולהצליח תוך כדי נטילת סיכונים. החיים בעולם האמיתי מדכאים והלחצים בעיר גדולה כמו שנחאי רבים מדי. הכל נהיה יקר מיום ליום והתחרות קשה. כשאני משחק דמות אחרת, אני יכול לחיות חיים אחרים ולהיות מאושר".

למשחקי הלוח בסין יש משמעות מיוחדת, ואולי לא בכדי היכלי המשחקים הללו החלו לצוץ אחרי אולימפיאדת בייג'ין 2008, כשסין עשתה עוד צעד משמעותי של פתיחה למערב. משחקי התפקידים וההחלטות האסטרטגיות מאפשרים נזילות גדולה יותר של הכללים החברתיים וחשיפה של שאיפות ורצונות אישיים.

- ד"ר אורגד, האם במציאות הסינית הטוטליטרית, חלק ממשחקי הלוח לא מאפשרים אפילו התנסות במיקרו-דמוקרטיה?

"כפי שאמר הפסיכולוג הבריטי דונלד ויניקוט, משחק הוא מרחב סופי שמאפשר לשחק עם הכללים, אבל גם לערער על הכללים. העובדה שהמשחקים הפופולריים הם אלה שיש בהם משחקי תפקידים בחברה מעמדית כמו סין, שיש בה מסגרת חוקית ופוליטית כה קשיחה, עם אפיקים מוגבלים למשחק ולספונטניות ולערעור על הכללים החברתיים - מראה כמה חשוב לצעירים של היום לשחק עם הכללים ולאתגר אותם רדיקלית.

"יש לזה גם חשיבות פוליטית. נכון שבסוף המשחק אתה חוזר בדיוק למקום שממנו באת, אבל במידה מסוימת זה מאוד לא מפתיע שבסין זו תופעה כה נרחבת. מעניין גם שבסין זה מתפתח מתחת לרדאר - אני בטוחה שרשמית אף אחד לא חושב על זה כאיום, אבל זה מאפשר לתהות על כללים דרך משחק".

 האפליקציות המורדות ביותר על אייפד בסין

 מותגי הטאבלט הסיניים

הכותב הוא כתב חדשות 10 בסין ומנכ"ל ARMA MEDIA