קווים לדמותו של הטאלנט-עיתונאי

עיתונאים, מספרת אמרה ישנה, מתחלקים לשני סוגים: אלה שהגיעו למקצוע כי רצו להיות פוליטיקאים, ואלה שהגיעו אליו כי רצו להיות סופרים. זה היה נכון פעם, לא בעידן של ספרים בשקל ועיתונים בחינם.

לא לחינם עבר מן העולם התואר "סופר מעריב" (אם כי כתבים שהם פוליטיקאים דווקא ישנם בשפע). הדבר היחיד בעיתונות שעוד מזכיר ספרות הוא שורות הפרומפטר הקצרות במצלמות הטלוויזיה. יוסי שריד היה נוהג להתיישב באולפנים כאלה, להעיף מבט במסך ולהפטיר בארסיות למגישה התורנית: "לא ידעתי שגברתי התחילה לשלוח ידה בשירה".

באין סופרים, התגלה בשנים האחרונות זן חדש של עיתונאים: אלה שהגיעו למקצוע כי הם רוצים להיות טאלנטים. אין שום דבר מגונה או חדש במיוחד ברצון להתפרסם. טרם נתקלתי בכתב טלוויזיה שמתייסר מרה מהעובדה שפרצופו מוכר לציבור הרחב וממשיך לסבול רק בשם השליחות העיתונאית הקדושה. תתפלאו, אפילו התמונה בעמוד הזה לא הושגה על-ידי צלם פפראצי בעדשה טלסקופית.

זה נכון לא רק היום, ולא רק לטלוויזיה. כתבי עיתונים שמרבים ללעוג לחברי כנסת ושרים על רדיפת כבוד יהרגו את ראש הדסק בגלל שקיבלו רק קרדיט רגיל, ולא את ה"כפתור" הנודע, מושא תשוקה עתיק-יומין. ימי הקרדיטים עתיקים כימי העיתונות.

טאלנט הוא מצב נפשי אחר. אם רצון להתפרסם הוא מנוע לגיטימי בדרך להצלחה עיתונאית, הרי שתאוות הטאלנטיות היא היעד עצמו, והעיתונות היא רק אמצעי אחד מני רבים. איש התקשורת שרוצה להיות טאלנט הגיע למקצוע בלי שיימצאו בדמו שרידים של הסם העיתונאי או רצון לדעת. הוא לא מעוניין בחשיפה עיתונאית, רק בחשיפה.

הוא מאס בשמירת קשר מתישה עם מקורות ובתחקירים מסובכים. הוא רוצה את המצלמה, כאן ועכשיו. אין הבדל גדול אם זו מצלמת עיתונות במשרד ראש הממשלה או המצלמות של "מחוברים 2". רק במקרה הוא כותב חדשות או משדר אותן. מבחינתו, יכול היה להתפרסם גם במדורי הרכילות, שבהם הוא מככב.

לכן הטאלנט-עיתונאי מייצר מאמרי דעות בשפע ותחליפי-חשיפות. הוא מזדהה עם מיעוטים כשזה אופנתי, מעניק ראיונות רכים לפוליטיקאים במצוקה, מחבר שני מסמכים פושרים שקיבל מאינטרסנט ומציג אותם בקול רועם בתור תחקיר. הוא לעולם לא ייפגע מחוק לשון הרע החדש, כי אינו נוהג לחטוא בהבאת סקופים, אבל הוא חותם סדרתי על עצומות ואלוף כנס אילת בפאנלים.

הטאלנט-עיתונאי מייצר כאילו-עיתונות בשביל עלק-תהילה. לכל הפרסומים שלו יש טעם לוואי מר של יחצנות. אפשר למצוא אותו ואת דומיו תחת כל מצלמה: מתוודים על ספת הפסיכולוג הטלוויזיוני, מתעדים את עצמם ב"מחוברים", או כל התשובות נכונות. פריטים קיצוניים מהזן הזה אובחנו לאחרונה נשרכים על הספות בבית "האח הגדול". הם לא עיתונאים, ובכל זאת הם העיתונאים האהודים ביותר על הקהל הרחב.

קצת קשה להבחין בין עיתונאים לטאלנטים, ולמען האמת, האבחנה הולכת ומיטשטשת במהירות. הרי בניגוד לעבר, רוב כתבי הכנסת מפורסמים היום יותר מרוב חברי הכנסת, וכתבי המשטרה יותר מרוב הניצבים.

גם הציבור קצת התבלבל. מבחינתו, דין אסי עזר כדין רביב דרוקר. סהדי במרומים שב-6 שנותיי בחדשות ערוץ 2 טרם נתקלתי ברחוב אפילו ב-6 אנשים שהתווכחו על אייטם ששידרתי ערב קודם. על כל 100 הערות בנושאי ז'קטים ועניבות יש בקושי אחת לגופו של דיווח, וגם היא בדרך-כלל: "למה אתם בתקשורת נגד ביבי".

רוב העיתונאים המוכרים בעולם עובדים כיום בטלוויזיה, לא בעיתונות הכתובה. זה חשוב, כיוון שיש סתירה פנימית מובנית במושג "עיתונאי טלוויזיה". כדי להצליח על המסך צריך שהקהל יאהב אותך. כדי להצליח בעיתונות, צריך להיות מוכן להרגיז את הקהל עד מאוד.

להרגיז זו לא המטרה - אחרת כולנו היינו ארי שמאי - אבל לא מעט פעמים זו תוצאת הלוואי הבלתי נמנעת. עוד לא נמצאה הדרך לפרסם האשמות מבוססות נגד פוליטיקאי רב-כוח או איש עסקים עתיר ממון בלי לעצבן בדרך את אוהדיהם ולהזמין עליך גל השמצות. בקיצור: את הטאלנטים אוהבים; את העיתונאים, במקרה הטוב, מעריכים.

לא קל, לכן, להיות כתב בטלוויזיה (אם כי בכל זאת קשה יותר להיות פועל מכרות). עיתונאי צריך לרקוד כאילו איש אינו רואה, ולדווח כאילו אף פוליטיקאי לא יתקשר אחרי כן, מלא טענות כרימון, כאילו לא יוחתמו אחר-כך עצומות נגדו, וכאילו לא ישאלו ברחוב למה בעצם אתם כולכם נגד ביבי.