להרחיק בן זוג מהדירה המשותפת

המאבק על המשך המגורים בדירה בה התגוררו בני הזוג טרם המשבר, הוא אחד מהצעדים האסטרטגיים בעלי המשמעות הרבה ביותר במאבק גירושין. כאשר מדובר במשבר קשה, המשך המגורים המשותפים הופך פעמים רבות לבלתי אפשרי, מסלים את המאבק כתוצאה מהחיכוך היומיומי וגורם לפגיעה בלתי הפיכה בילדים, הנאלצים לחזות במו עיניהם בהוריהם הנלחמים מבלי לקחת שבויים.

בדרך כלל שני בני הזוג נוטים לנעוץ את עקביהם בדירה ומסרבים לעזוב, הן מחשש שהעזיבה תגרום לאיבוד זכויותיהם בדירה, הן בשל העדר אפשרות כלכלית לממן דירה חלופית, ולעיתים גם כאמצעי לחץ על בן הזוג החלש יותר, בתקווה שלא יוכל להמשיך לסבול את נוכחות בן הזוג השני, ואולי יסכים כתוצאה להסכם פשרה שאינו ממצה את זכויותיו.

בהעדר רצון לעזוב את הדירה, אחד האמצעים להביא להוצאתו של בן הזוג השני מהדירה הוא בקשה לצו הגנה. על פי החוק, בית המשפט לענייני משפחה רשאי להרחיק אדם מדירתו גם אם לא חטא באלימות פיזית ממשית, ודי שנקט בהתעללות נפשית מתמשכת או שנהג באופן שאינו מאפשר לבן הזוג השני ניהול סביר ותקין של חייו.

החשש הוא כמובן מפני שימוש ציני וכוזב של בן הזוג בהרחקה כדי ליצור מציאות חדשה באיזון הרכוש בין הצדדים. בשל כך, ומאחר שההרחקה מהווה פגיעה חמורה בזכותו הקניינית של המורחק על דירת המגורים, הצו מוגבל לשלשה חודשים בלבד וניתן להאריכו עד לטווח של שנה לכל היותר.

נדיר שהליכים בבית המשפט מסתיימים בתוך שנה, אלא אם הצדדים הגיעו להסכם, ואזי עולה השאלה כיצד יתגונן המתלונן מפני חזרתו של בן הזוג המורחק לדירה, לאחר שעברה שנה, וצו ההגנה פקע. בשאלה זאת דן בית המשפט לענייני משפחה בנצרת השבוע, ופסק כי את צו ההגנה מכח החוק למניעת אלימות במשפחה ניתן להחליף בצו מניעה האוסר על בן הזוג לשוב לדירה מכח דיני היושר.

לוח זמנים נוקשה

אין ספק שקיימת בעייתיות רבה בעצם קיומו של סעד כזה מכמה אספקטים. ראשית, צו המניעה האוסר על כניסת בן הזוג לדירה יכול להנתן אך רק כלפי בעל ולא כלפי האישה, שכן המסגרת המשפטית שבה הוא ניתן היא תביעת מזונות. לבעל חובה לספק לאישה ולילדים מדור שקט ושלו, ולכן בית המשפט יכול לתת צו שמבטיח זאת, אך לאישה אין חובה כזאת כלפי הבעל, לפחות לא מתוך ההלכה היהודית.

כמו כן, יש במתן הסעד משום מעקף של ההגבלות הרבות אשר חוקקו בנוגע למתן צו הגנה במסגרת החוק למניעת אלימות במשפחה, ולא בכדי. צו הגנה מוגבל בלוח זמנים נוקשה, מחייב בדיקה מחודשת כל כמה חודשים, דורש מבית המשפט לבסס את החלטתו בנימוקים מיוחדים, ולעיתים כרוך בהפקדת ערובה כספית מהצד המתלונן, בעוד שצו המניעה אינו מוגבל בזמן ונתון לשיקולו של בית המשפט באופן מוחלט.

כדי למנוע מצב שבו האישה עותרת לצו מניעה כצעד טקטי במאבק על הרכוש, בית המשפט נדרש לבחון בשבע עיניים את התנהגותה הכוללת של האישה בהליכים המשפטיים. כך למשל בפסק הדין אשר הרחיק את הבעל מהדירה השבוע, האישה לא בקשה להשאר לחיות ללא הבעל בדירה, אלא להפך, היא עתרה למכירת הדירה וחלוקת התמורה בין הבעל לאישה, כדי שכל אחד יוכל לשכור לעצמו דירה בנפרד.

האישה אפילו הציעה לרכוש את חלקו של הבעל בדירה, אך הבעל נהג בחוסר תם לב ועמד על מה שהוא ראה כזכותו, להמשיך להתגורר עם האישה באותה הדירה, על אף שהם מנהלים הליכי גירושין, ונמצאים ברמת קונפליקט כה גבוהה עד שכבר ניתנו נגדו צווי הגנה מכח החוק למניעת אלימות במשפחה.

במקרה כזה בית המשפט יכול להתרשם שמצוקתה ועתירתה של האישה הן כנות, ואם הבעל רוצה לממש את זכותו הקניינית על מחצית הדירה, ינהג על פי החוק ויסכים למכירתה וחלוקת תמורתה.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה מנהלת פורום דיני משפחה בגלובס