אסון הכרמל מגדיר אותנו

אסון הכרמל מגדיר אותנו כעם. כמו אסון המסוקים. או אסון הבונים. ואסון ורסאי. ותאונת הרכבת. וגשר המכביה. והתנגשות המטוסים, שמרחפת באוויר. אותן כותרות קצרות, אותה התנהלות פושעת, הממזגת לתוכה חובבנות וטיפשות, אטימות והתעלמות, זלזול והפקרות. באזרחות כמו גם בצבא, התמונה זהה, חריפה, כואבת מנשוא: ישראלים מתים מונחים לצד הדרך, שורה אחר שורה, שק סגור ליד שק סגור, ואיש אינו משלם את המחיר על חייהם האבודים, על מותם המיותר, על משפחותיהם המרוסקות. כמו לא היו דברים מעולם.

הריטואל מוכר ומעייף. בתחילה מהבהב האור האדום. ועוד אחד. ועוד אחד. מישהו מתריע. מישהי מבקשת שישימו לב. לשווא. המחדל נמצא מעבר לסיבוב, זה רק עניין של זמן. ואז זה גם קורה. האירוע הטראגי מתחולל, המדינה מוכת הלם. האימה מתחלפת בזעם, הזעם מתמוסס לחיבוק, מהחיבוק נותרות רק דמעות. וטקס. ואנדרטה. וגיבורים. ונאומים חלולים של פוליטיקאים חלולים. המוות הופך לשכול וליתמות. השכול והיתמות מגדירים אותנו כעם.

עם שמעולם לא הפיק לקחים. עם שמעדיף את הרגשנות הרגעית על פני התחקיר המעמיק. עם שבוחר לצלוב במקום לבדוק. עם שממאן להעמיד את האחראים לדין, לגבות מהם מחיר יקר, לסלק אותם מעמדות ההנהגה או הפיקוד או הניהול, לתבוע מהם קבלת אחריות מלאה, וממתין לדוח מבקר המדינה, או ועדת החקירה הממלכתית, או השופט החוקר, או היועץ המשפטי לממשלה. שהם יעשו עבורנו את העבודה המלוכלכת, אנחנו רק נשב ונביט ונמחא כפיים, או נעביר ערוץ, כי כמה אפשר לסבול.

זה בידיים שלנו

הפסיביות הזו מגדירה אותנו כעם. כפי שהיא מגדירה אותנו כהורים. זה מתחיל הרי משם, מהבית. מהסרת האחריות של אותה אימא, שלא מרסנת את בנה המתפרע ודוחקת בגננת: "תגידי לו, אני לא יכולה". או מאותו אב, שלא מבין איך בנו, עוד לא בן 12, לוגם וודקה עד אובדן חושים. אם אנחנו לא לוקחים אחריות.

אם אנחנו לא מחנכים לנטילת אחריות. אם אנחנו חוששים להביט בעיניים ולומר: עד כאן. אם אנחנו לא יודעים איך להציב גבולות למי שהגזים, פישל, חלטר, חיפף, התחצף, לא הקשיב, או נהג באלימות. אז מה, לעזאזל, אנחנו מתפלאים שככה נראים המנהיגים שלנו? הקצינים שלנו? השוטרים שלנו? גיבורי התרבות שלנו? הם זה אנחנו, אנחנו זה הם. כולנו ישראלים. משתקפים זה בעיני זה, משקפים זה לזה את מי שאנחנו.

הפחד מגדיר אותנו כעם. החשש לומר לא. האימה מהשינוי, מהצמיחה, מהגדילה, מההתבגרות, מנטילת האחריות על עצמנו, על התנהגותנו, על מה שעוללנו, על הטעויות, השגיאות, המחדלים והאסונות. נתקענו בשלב האינפנטילי. וכך נראים גם יחסינו עם העולם. לא נתנצל בפני הטורקים. לא נחמול על הפלסטינים. נתעמר בעובדים הזרים. נתעלל באתיופים. ואז נתפלא, תדהמה של ממש, כשהתוצאות יכו בפרצופנו בפרץ נורא של אלימות, שנאה, תוכחה, ריחוק ובידוד. מה עשינו?

זה לא מחויב המציאות. אנחנו הרי יוצרים את המציאות. אנחנו, שמסכימים שאסונות יתרחשו. שוב. ושוב. ושוב. זה בידיים שלנו. זה בראש שלנו. במקום להתאחד סביב האבל, הבה נגדיר את הפקת הלקחים כאתגר לאומי. במקום להתבוסס בעבר, יש לצפות פני עתיד. במקום למות, הגיע הזמן לחיות.

בואו נלמד במקום להתעלם. בואו נגדל במקום להישאר קטנים, בכיינים, צודקים ומרירים. בואו נתבע את מה שמגיע לנו. בואו נהיה ההורים של עצמנו. ואז גם המנהיגים ייאלצו להתיישר. זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים. אם הם יידעו, יבינו ויפנימו, שהאסון הבא עלול לסיים את הקריירה הפוליטית שלהם, הם יעשו הרבה יותר כדי למנוע אותו. זה יהפוך לאינטרס אישי.

אסון הכרמל הוא פצע פעור שהפך לצלקת. עם הזמן, הצלקת מיטשטשת, הופכת לחלק מהעור שעוטף אותנו, אנחנו מתרגלים אליה, לנוכחותה המעיקה, הסתמית, הקבועה. עד הפעם הבאה. האם נשכיל להתעורר? האם נבחר בחיים? זה תלוי רק בנו.