לפעמים שביתה היא הטובה בפתרונות

כשהשופטת נילי ארד מונתה לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה במקום השופט סטיב אדלר, רבים סברו כי הדבר יסמן סוף לעידן שבו שימש בית הדין כגורם מגשר ומפשר ביחסי עבודה, הרבה יותר מגורם שיפוטי במובן הצר. במבחן התוצאה, לא רק שארד אימצה את הגישה המרחיבה של אדלר, אלא אפילו הלכה צעד אחד רחוק מדי.

למעט סוגיית המתמחים, בה קיבלה פעמיים הכרעה אמיצה וביטלה את התפטרותם הקולקטיבית, בטענה כי מדובר בשביתה בתחפושת, ארד נוטה להימנע מהכרעות. במקרה של הפרקליטים וגם זה של הרופאים, הדבר הביא לכך שהסכסוך עבר לטיפולו של בג"ץ, אף שבאופן מסורתי בג"ץ נמנע מהתערבות בענייני עבודה, הנמצאים בסמכותם האוטונומית של בתי הדין לעבודה.

השבוע היא אילצה את ההסתדרות להסכים לשבוע נוסף של מו"מ מול משרד האוצר בעניין עובדי הקבלן, אף שההסתדרות העניקה לאוצר 4 ארכות למו"מ, ולמרות שיו"ר ההסתדרות, עופר עיני, הפציר בה לאפשר לו לפתוח בשביתה, בטענה כי מוצו כל הליכי ההידברות.

בדרך הנכונה

לכאורה, הימנעות ביה"ד משביתה, תוך אילוץ הצדדים לדבר "עד שייצא עשן לבן", מעידה על גישה אחראית. הרי שביתה לא צריכה להיות מטרה אלא אמצעי, אחרי שכלו כל הקיצים. אלא שלפעמים, שביתה טובה לשני הצדדים.

שביתה, בייחוד "מגה שביתה" כפי שההסתדרות מתכננת, מייצרת סיר לחץ ששום מו"מ לילי עם בורקסים על השולחן אינו יכול לייצר. ארד צדקה כשהגבילה בחודש הקודם את שביתת ההסתדרות, משום שהיא פתחה בה אחרי שבועיים בלבד של מו"מ, הנוגע לנושא מורכב.

אלא שאחרי חודשיים של מו"מ, כשהאוצר עומד על רגליו האחוריות ומתנגד נחרצות לקליטת עובדי הקבלן, למעט כמה אלפים בודדים, אין טעם עוד למו"מ. שביתה במקרה הזה תאפשר לכנס את הצדדים לכדי פתרון בתוך יומיים-שלושה לכל היותר, וההיסטוריה הלא רחוקה הוכיחה שאפילו יום אחד של שביתה עשוי להספיק. הימשכות המו"מ עשויה לתרום רק למסמוס המאבק, ולהקטנת המחיר שתשלם המדינה. ואם זאת המטרה, הרי שארד בדרך הנכונה.

שביתה פראית

סטיב אדלר, כך טוענים השבוע עורכי דין מובילים מתחום העבודה, עסק בעצמו בגישור ו"בילה" שעות ארוכות בלשכתו עם הצדדים לסכסוך, בניסיון להימנע מהכרעה שיפוטית. מנגד, הם אומרים, הוא גם ידע "לשחרר" ולאפשר לעובדים לשבות.

"כשההסתדרות ביקשה להשבית את המשק במחאה על הלנת שכרם של עובדי הרשויות המקומיות, התיר אדלר את השביתה למרות שזו הייתה מעין שביתת סולידריות, שבה לא ניתן, על פי הדין הישראלי, לשבות מעל שעתיים-שלוש", מספר גורם שהיה מעורב בסוגיה ההיא. "והנה אחרי כמה שעות בלבד של שביתה, הכסף הועבר לעובדים והופסקה הלנת השכר, אחרי חודשים ארוכים", הוא מוסיף.

לדבריו, אדלר אפשר אפילו "שביתה פראית" של עובדי הנמלים, למרות שלא הוכרז סכסוך עבודה, וזאת לאחר שנודע כי הממשלה הכניסה לחוק ההסדרים סעיף שיאפשר הפעלה של רציפים פרטיים בתוך שטח הנמלים, ללא הידברות עם הוועדים, ובניגוד לכאורה להסכמי הרפורמה משנת 2005.

"אדלר יכול היה לפתוח את הדיון בהוצאת צווי מניעה ולשלוח את כולנו הביתה, אבל הוא הבין שהעובדים צריכים להוציא קיטור. תוך כדי השביתה, הוא קבע שהממשלה לא יכולה לעקוף את ההסכמים בחקיקה ועליה לנהל מו"מ", אמר.

אפיקים מסוכנים

להימנעות מוגזמת משביתה יש מחיר נוסף, שאותותיו נראו רק לאחרונה: היא משדרת לעובדים "בשטח" שנשק השביתה הפך לבלתי לגיטימי, לפחות בשירותים חיוניים, ולכן יש למצוא דרכים "יצירתיות" יותר. למשל, התפטרות המונית או שביתת רעב.

שני המקרים אמנם פסולים מבחינה משפטית, אבל מאבק המתמחים הוכיח שבפרקטיקה, הכלים האלה יכולים להניב פירות. חלק מהביקורת של הרופאים הצעירים, כמו גם של הרופאים הבכירים, הייתה על כך שההסתדרות הרפואית נקטה בעיצומים מידתיים: פעם בשבוע שביתה מלאה, וביתר הימים עיצומים במרפאות החוץ או בקופת חולים כללית.

קשה להאשים את הר"י, שנקטה בגישה אחראית, בין היתר, משום שהניחה כי הנשיאה ארד לא תאפשר שביתה מוחלטת בבתי החולים לאורך זמן. וכך התנהל מאבק ארוך מדי, שיצר ציפיות גבוהות מדי. מכאן הדרך לתסכול ולאפיקים בלתי לגיטימיים הייתה קצרה.

אם ארד באמת רוצה פתרון לסכסוך בעניין עובדי הקבלן, עליה לאפשר בשבוע הבא שביתה כללית במשק. יהיה מדהים לגלות כמה מהר שר האוצר יסכים שעובדות הניקיון ומגישות התה שלו יקבלו תלוש משכורת עם הסמל של מדינת ישראל, במקום זה של קבלן מתחלף.