נתקענו עם הנכס

1. אין ממש מקום להשוות בין החוב של רשות השידור למדינה לבין החוב של ערוץ 10. השאלה מדוע מוחלים לערוץ הלא פרודוקטיבי ולא לערוץ הנמרץ היא מיותרת, שכן ערוץ 1 חי מהכסף שלנו, שאנחנו האזרחים השקענו במשך שנים. ערוץ 10, עד כמה שחשוב להצילו, הוא ערוץ פרטי (בעל חובות ציבוריים).

לבעלי המניות של ערוץ 10 יש ברירה, והיא לסגור את הערוץ. במקרה של רשות השידור, אנחנו, בעלי המניות, תקועים עם הנכס, ואין לנו באמת הרבה אפשרויות. ולמען האמת, כשנשאלת השאלה העקרונית איזה ערוץ חשוב יותר להציל - ציבורי או מסחרי, התשובה היא שאת הערוץ החי על האגרה. גם אם במקרה זה מדובר בערוץ כושל לפי שעה, שאינו ממלא את ייעודו.

הטענה כי מחילה לאחד באה על חשבון השני היא פופוליסטית, כמו הטענה שהערוצים המסחריים נדרשים בחובות הפקת סוגה עילית בשל אי-יכולתו של ערוץ 1 לעשות כן. רשת, קשת וישראל 10 היו נדרשות לשדר דרמה ותעודה, גם אם הערוץ הראשון היה משגשג ומלא עומק. ולו רק בגלל שהמחוקק הישראלי מצא כאן שעת כושר להכביד עוד יותר על כלי תקשורת ולוודא שהוא יספק דין וחשבון לפוליטיקאים ולשלוחיהם אחת לכמה זמן.

אבל לניואנס מקומם אחד צריך בכל זאת לשים לב בהשוואה בין הערוץ הציבורי לאחיו הצעירים והאנרגטיים. נניח שרשות השידור לא הייתה משלמת את הכסף הנדרש ממנה לפי חוק, והכנסת לא הייתה מוותרת על החוב. מה היה קורה לה?

התשובה היא כלום, בניגוד לזכייניות הטלוויזיה המסחרית. זאת, משום שעל הטלוויזיה הציבורית בישראל, זו שמשתמשת בכסף של האזרח, אין שום רגולציה - לא חשבונאית ולא ערכית. הטלוויזיה המסחרית, לעומת זאת, שהערך שצריך להוביל אותה הוא יצירת רווח, כורעת תחת נטל הדרישות. את המשוואה הזו, צריך לתקן.

2. לכאורה זה נראה כמו עוד קיצוץ כספי, אבל רצוי שדרישת הזכייניות קשת ורשת מחדשות 2, לקצץ כ-450 אלף שקל בחודש מהוצאותיה, תעורר בנו שאלות על רמת העיתונות בישראל.

חברת החדשות של ערוץ 2 היא החברה העיתונאית המובילה בארץ, וכל מהלך של קיצוץ מבהיר, למעשה, כי לעולם באמת לא נקבל כאן את העיתונות הטובה ביותר שבאמת יכולנו לקבל.

כי עד כמה שזה מצער, עיתונות עמוקה, חשובה ומקיפה באמת, תלויה ברמת ההשקעה הכלכלית, וגם אם נדמה לנו שיש כאן סיקור מצוין - זכרו שהוא יכול היה להיות הרבה יותר טוב. יותר טוב ב-450 אלף שקל כל חודש לפחות.