הכול נשאר במשפחה

1. פרשת יוסף זהר היא אחד הכתמים השחורים החמורים ביותר שדבקו אי-פעם במערכת המשפטית. זהר הואשם על לא עוול בכפו ברצח אביו, היהלומן משה זהר, בהתבסס על ראיה יחידה - עדותו המפלילה של ד"ר ולנטין טוקילה, שהיה המטפל הצמוד של האב הגוסס. עדות, שכבר בתחילת המשפט ניתן היה לראות כי נגבתה ממנו במניפולציות משטרתיות, שהפכו את שלל גרסאותיו לחסרות משקל.

המקרה של זהר פורסם בהרחבה לאורך השנים, עד לזיכויו ב-2007. עם תום המשפט שהסתיים בזיכוי, פסקו השופטים כי המדינה תפצה אותו בסכום של כ-300 אלף שקל, הסכום המרבי שאותו יכלו לפסוק במסגרת ההליך המשפטי הפלילי. אלא שאין בכך כדי לייתר תביעת נזיקין, וזו אכן הוגשה ב-2009. תחילה נחת התיק אצל שולחנו של השופט איתן אורנשטיין, ובהמשך הוא העביר אותו לעמיתתו במחוזי בתל-אביב, השופטת דליה גנות.

בשבוע שעבר סגרה גנות את התיק. אלא שעבודתה לא הייתה מפרכת במיוחד: כל שנדרשה לעשות הוא לתת תוקף של פסק דין להסכם פשרה, שהושג בין זהר לבין המדינה, ולפיו המדינה תשלם לו פיצוי בסך של 1.95 מיליון שקל, מבלי להודות באחריות או בנזק. הסיבה לכך היא שהליך הגישור בין הצדדים התנהל לא באולמה של גנות, אלא במסגרת פרטית - אצל הבורר והמגשר, השופט בדימוס דוד גלדשטיין.

הכול נשמע טוב ויפה, אפילו בנאלי. מן המפורסמות הוא שבתי המשפט נוהגים להעביר תיקים להליכים חוץ-שיפוטיים, דוגמת בוררות וגישור, אצל חבריהם הבדימוסים. אלא שהמקרה של גלדשטיין אינו מקרה רגיל: הוא לא פרש בשיבה טובה מהמערכת בגיל 70, אלא עזב אותה בעקבות פרשה לא נעימה, שבמהלכה אף נוהלה נגדו חקירה פלילית. במקרה של גלדשטיין ידעה המערכת להחליק החלק היטב את נסיבות העניין, כדי שהוא יוכל להמשיך ליהנות מעטיני התיקים המוזרמים אליו.

השופט, מאמנת הכושר והמסמכים

גלדשטיין היה שופט שלום, וכיהן כרשם ושופט בפועל בבית המשפט המחוזי בת"א. בשעות הפנאי התאמן גלדשטיין בחדר כושר, ומאמנת הכושר שלו היתה רעות חן. ב-2006 התלוננה חן במשטרה נגד בן-זוגה לשעבר כי תקף אותה. הנאשם הודה, אך ביקש להימנע מהרשעתו. לשם כך ביקשה השופטת שטיפלה בתיק, דניאלה שריזלי, ששירות המבחן יכין תסקיר בעניינה של קורבן העבירה, ובהמשך סוכם שהמסמך שיוגש לה יהיה מקוצר ולאקוני.

מה הופתעה השופטת שריזלי לגלות, שעות אחדות לאחר מכן, על השולחן בלשכתה, את הנוסח המלא של מכתבה של המתלוננת, בצירוף מסמכים שונים שהוגדרו "אישורים רפואיים". מתברר שגלדשטיין, שפעל בשירות מאמנת הכושר שלו, נכנס ללא רשות ללשכתה של שריזלי והניח את המסמכים, לעיונה. הוא אף הוציא מהתיק את תסקיר המבחן שנעשה לנאשם, והעביר אותו לעיונה של חן.

היועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד מני מזוז, אישר לפתוח בחקירה פלילית נגד גלדשטיין, בחשד לעבירות של שימוש לרעה בכוח המשרה, עבירות על חוק הגנת הפרטיות ועוד. חקירת המשטרה התנהלה כארבעה חודשים, ואולם את התמרון שעשתה מערכת אכיפת החוק בסופה, צריך לרשום בספר דברי הימים של הקומבינות: בהמלצת המשטרה והפרקליטות, החליט מזוז בסופו של דבר לסגור את התיק הפלילי נגד גלדשטיין.

"לאחר בחינת החומר וקבלת חוות דעת הפרקליטות", מסר דובר משרד המשפטים בנובמבר 2006, "החליט היועמ"ש על סגירת התיק נגד השופט גלדשטיין. זאת, לאחר שהגיע למסקנה כי אין המדובר בהתנהגות בעלת אופי פלילי במהותה, אלא בחריגה חמורה מהתנהגות המצופה משופט, שהטיפול המשמעתי הוא דרך הטיפול ההולמת אותה". צריך לקרוא שוב כדי להבין: היועץ המשפטי לממשלה לא קובע שלא נעברה עבירה פלילית, אלא שאת מעשיו של גלדשטיין צריך להבין לא כהתנהגות פלילית אלא כ"חריגה חמורה" מקוד ההתנהגות המצופה משופט.

התרגיל הנושא ניחוח לא נעים לא הסתיים כאן: מאחר שהתיק הועבר למסלול משמעתי, שבה ונכנסה לתמונה נציבת תלונות הציבור על שופטים דאז, טובה שטרסברג-כהן. אלא שגם ההליך שהיא ניהלה לא הגיע לכלל מיצוי, שכן גלדשטיין הבין את הרמזים ששיגרה אליו המערכת, ופרש מכהונתו. כך הפך תיק פלילי למשמעתי, והתיק המשמעתי לאוויר, כלום.

כמי שכיהן כשופט יותר מ-12 שנה, זכה גלדשטיין גם לכל התנאים הנלווים לפרישה, לרבות התואר "שופט בדימוס". הוא מופיע עד היום ברשימת השופטים בדימוס באתר בתי המשפט, לרבות הכיתוב הלאקוני שלפיו "בפברואר 2008 פרש לגימלה". אלא שלא רק גימלה מקבל הבורר והמגשר גלדשטיין ממערכת המשפט, אלא גם תיקים - דוגמת תיק הנזיקין של יוסף זהר, שהעבירה אליו השופטת גנות.

האם ראוי שבתי המשפט יעבירו תיקים לטיפולו של מי שנאלץ לפרוש מכהונתו בנסיבות מביכות, כדי לחמוק מאשמה, פלילית או משמעתית? גלדשטיין עצמו סירב להתייחס לדברים. מטעמה של השופטת גנות נמסר כי התיק הועבר לגלדשטיין בעקבות בקשה מפורשת מטעם הצדדים בהליך. מנהל בתי המשפט, משה גל, דחה בשיחה עם "גלובס" את הטענה שגלדשטיין פרש בשל "הסתבכות פלילית", וטען כי נוכח העובדה שהתיק נגד גלדשטיין נסגר, אין כל עילה למנוע העברת תיקים לבוררות או גישור אצלו, או להוציא את גלדשטיין מרשימת בעלי התפקידים המקצועיים, המעניקים שירותים למערכת, ובכל מקרה אין בסמכותו כמנהל להורות לשופטים לנהוג כך, בשל עקרון עצמאות השפיטה.

דוברת בתי המשפט, אילת פילו, יצאה מגדרה בתגובתה כדי להגן על גלדשטיין, משל היה עדיין בשר מבשרה של המערכת. "בניגוד לנטען", מסרה, "השופט לא פרש עקב הסתבכות פלילית. הצגת הדברים כך חוטאת לאמת". פילו, שהתעקשה ב-2009 להגדיר את עו"ד דן כהן, כשנעצר בפרו, כ"שופט לשעבר" ולא כ"שופט בדימוס", כפי שהגדיר אותו משרד המשפטים, ממשיכה וטוענת כי "נסיבות המקרה של גלדשטיין אינן דומות למקרה של כהן, ומשכך מתייתרת לטעמנו השאלה בנוגע לאופן אזכור השופט באתר הרשות השופטת".

הכול נשאר במשפחה 2

2. מי אמר שהחברים במערכת המשפט לא דואגים זה לזה. מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, אמור לפרוש מתפקידו במאי 2012, חודשים אחדים אחרי פרישתה לגמלאות של נשיאת העליון, שמינתה אותו לתפקיד, דורית ביניש. עוזרו הנאמן, עו"ד ברק לייזר, כבר רואה את הנולד, ובחודשים האחרונים גישש בדבר תפקידו הבא במערכת.

הגישוש הסתיים בהצלחה: בשבוע שעבר מונה לייזר לתפקיד היועץ המשפטי של מערכת בתי המשפט, במקומה של עו"ד לאה רקובר. תפקיד לא רע, למי שקיבל את רישיון עריכת הדין שלו לפני 8 שנים. רקובר עצמה גם היא מקבלת קידום: באחרונה היא מונתה לתפקיד היועצת המשפטית של משרד המשפטים.

ומי פינה את התפקיד שאליו נכנסה רקובר? עו"ד משה דיין, שקיבל קידום משל עצמו לתפקיד נציב שירות המדינה. הנציבות שבראשה עומד דיין, אגב, היא אותה נציבות שוועדת המכרזים שלה הכריזה על מינויו של לייזר ליועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט. המעגל הושלם. מהנהלת בתי המשפט נמסר בתגובה כי דיין לא ישב בוועדת המכרזים, ובראשה ישבה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני חקיקה, עו"ד אורית קורן.