תעשיית הפאניקה לזוגות בהריון

מסע אחד כבר כמעט מאחוריי. בשבוע הבא, כשאכתוב טור נוסף, אהיה כבר אבא. האשה כבר בקושי סוחבת את עצמה, האווירה בבית לחוצה, הכל כבר כמעט מוכן לשעת ה-ש', מבט ללוח השנה - התאריך המיועד הוא היום ואם התינוקת הקטנה לא תתברר כעצלנית כמו אביה - סביר להניח שמתישהו השבוע היא תגיח לאוויר העולם ואהיה חתום על הדבר הבלתי הפיך הראשון שעשיתי בחיי.

תשעת החודשים הללו היו הקדמה נהדרת של הטבע לדבר העצום הזה - הורות. אמנם שום דבר אצלי אינו תופח והבחילות היחידות שאני חש הן שכשאני שומע איך הקולגות לעתיד, ההורים הצעירים שמסביבי, מתארים כיצד נראים סופי השבוע שלהם. אבל, הביקורים התכופים אצל הרופא ומשנה הזהירות בענייני בריאות שעוטפת את האשה כשהיא בהריון, מכינים אותי, כך נדמה לי, לכניסה חלקה יותר לעולם בו ההקפדה על צרכנות נבונה וסינון המידע שאתה שומע מכל עבר הופכים למשמעותים הרבה יותר.

השינוי הזה משול בעיני למעבר בין משחק קלפים עם החבר'ה בשבת בערב למשחק בקזינו נוצץ בלאס וגאס. פה אף אחד כבר לא משחק על כסף קטן.

די להבחין במבטי התדהמה על פניהם של הורינו שלנו, כדי להבין שמשהו פה באמת עקום. מבחינתם, עברנו שטיפת מוח שמריצה אותנו תשעה החודשים מרופא לשמועה להרצאה ולגלישה באתרי אינטרנט שעד לפני כמה חודשים לא היו קיימים מבחינתנו, וגורמות לתהליך הפוך ממה שכולנו מייחלים לו. אנחנו לחוצים.

כשהורינו שומעים על מספר הבדיקות, ההוראות, האיסורים, הפעילויות , המאכלים והתרופות שאי אפשר בלעדיהם - שיכולים לגרום לכאורה לעובר נזק בלתי הפיך - ברור להם שמישהו השתגע. הרי, אם אסור לאכול סושי בהריון, כמו שיודעת כל אישה היום מהרגע שנכנסה לסטטוס הריוני, אז איך, אבא שלי שואל, איך בדיוק אשה יפנית מצליחה להביא ילד לעולם? והנה, אותו עובר שלימזל בסיכון גבוה, שנחשף למאכל הנוראי כל כך, הקים ומתחזק כמה שנים אחרי ההירושימה הקטנה שהתחוללה בבטן אימו אימפריה כלכלית גדולה פי 20 מהעוברים הצברים נטולי הסושי.

זו כנראה דרכו של עולם וזו דרכו של האדם בעולם המערבי: מהרגע שהמקל הקטן מציג שני פסים הוא נכנס למרתון של בדיקות, טיפולים, עצות ודיעות שבינם לבין בריאות העובר אין לרוב דבר וחצי דבר. מצד שני, חשבון הבנק של הרבים והטובים שמתפרנסים מתעשיית ההפחדה הזו גדל בקצב אקספוננינציאלי.

ומה אני חושב על כל זה? שהטבע והחיים חזקים מהכל. כשאימפריות כמו יפן יורדות על ארבע כשצונאמי שוטף את חופיהן וכורים צי'ליאנים יוצאים מבטן האדמה לאחר חודשיים וסיפורים מסמרי שיער בפיהם על שרידותם אל מול איתני הטבע - כשכל זה קורה סביבך, אתה יודע שהאדם לעולם לא ינצח. הוא פשוט לא יכול. מאבקו מול כוחות טבע כאלה ואחרים מפאר את עמודי החדשות, אבל המסקנה היא אחת: אין דבר חזק מהרצון לחיות.

והנה, מגיעה לה מערכת הבריאות המשומנת המתפרנסת מכל אותן נשים הריוניות ובעלים מודאגים, והופכת את העניין הזה - הפחד מהלא נודע, מכוחו של הטבע - לתעשייה שמגלגלת מילארדים. כל מי שאשתו בהריון יודע, שהתרבות האנושית כולה שבירה ותלויה באין ספור הוראות וחוקים שעל ההריוניות לציית להן ואין בלתם. אה כן, שכחנו להגיד, שכל אותן בדיקות לגילוי תסמונת דאון, זאבת, שעלת, הפטיטיס בי, סי ודי, ושאר מרעין בישין - עולות כסף, הרבה כסף. אבל, מהן לעומת האושר האינסופי הקיים ממש מעבר לפינה, במרחק של תשעה חודשים?

אז מותק, בובה שלי, בואי פשוט נירגע. ההקדמה נגמרה, הפרולוג תם, הבנו את הפרנציפ לא? הפחידו אותנו מספיק ותיכף מתחיל המסע האמיתי. נראה לי שאנחנו מוכנים.

(יממה לאחר כתיבת טור זה נולדה במזל טוב ליואב ורעייתו בת יפהפיה, עמליה. וכמובן, עוד לפני שיצאו מבית החולים הם נפרדו מכסף, הרבה כסף. על כך - בטור הבא).