אנחנו, הם והמלחמה הבאה

במשך שנים עשינו הכול כדי שזה יהיה "אנחנו" ו"הם". הנהנו בהסכמה מול המנטרה של שר השיכון אריאל אטיאס, שאמר בכל הזדמנות כי "החרדים רוצים לגור בנפרד וגם החילונים רוצים שהחרדים יגורו בנפרד". גם ועדות התכנון הכי גבוהות אישרו בשנים האחרונות, במודע ומתוך אידיאולוגיה, הקמת יישובים חרדיים בחריש-קציר (ואדי ערה) ובתל-ערד, שיצטרפו לערים החרדיות הפופולאריות כביתר עילית וקרית ספר (מודיעין עילית).

ובאמת, בחשיבה לטווח בינוני-קצר, זה גם היה הכי נוח: הסטנדרטים של המגורים כבר מזמן לא מדברים באותה שפה - "אנחנו" רצינו לובי מפואר, חדר לכל ילד ואי במטבח, ואילו "הם" רצו מחיר נמוך ככל האפשר ופינת אוכל ענקית לשולחן של שבת; גם הסטנדרטים של השכונה היו אחרים - "אנחנו" דרשנו מתנ"ס ובריכה ו"הם" דרשו בית כנסת ומקווה; "אנחנו" רצינו מגדלים עם נוף ו"הם" רצו לגור בבניינים נמוכים - רצוי בטופוגרפיה הררית, כי עדיין לא נמצאו מספיק רבנים אמיצים שיספקו פתרון הלכתי לבעיית המעלית בשבת. וכן, "אנחנו" רצינו פרסומות ושלטי חוצות עם בר רפאלי, ו"להם" אסור להסתכל "אפילו באצבע קטנה של אישה" לשם הנאה.

הומוגניות נוחה

ובכלל, ישראל במאה ה-21 התחלקה לשבטים וחיפשה בעיקר הומוגניות נוחה לגור בה. החל ביישובים הקהילתיים, שיכלו בקלות לסלק החוצה מ"חוסר התאמה" מי שאינו מתאים ל"צביון המיוחד", וכלה במגדלי הנובורישים, יישובי חוג הסילון, מגדלי הטייסים/עובדי היי-טק, מתחמי הרוסים/אנגלים/צרפתים וכן הלאה. ומה שלא עשו הגדרות רשמיות עשו המחירים, שהבהירו טוב מאוד מי יכול לגור ואיפה.

ופתאום התעוררנו. מרגיז אותנו שאין פה סטנדרטיזציה ואין כאן שום "עם אחד" וכללים אחידים. הרבה לפני שזה מכה בנו בטווח הארוך, גילינו שזה מפריע לנו גם ביום יום, כשהתקשורת פותחת צוהר קטן ומגלה לנו מה קורה באותן מובלעות. למזלנו, גם בצד השני לא מעט אנשים כבר מבינים את חסרונות ההומוגניות הסגורה, שמצמיחה מתוכה קצוות הזויים - כי כנראה בכל חברה מתפתח מיינסטרים וקצוות - כמו נשות הטאליבן והסיקריקים.

אבל במקום לפרק את הגטאות אנו ממשיכים לתקוף את הניסיונות לאינטראקציה: המניין ברכבת מבית שמש החרדית לת"א החילונית ע"י אנשים דתיים שבסה"כ מנסים לגנוב עוד חצי שעת שינה בבוקר, או הסטודנטים בטכניון שמעדיפים להתעמל שעתיים בשבוע בחדר כושר נפרד (לא כל הפרדה זו הדרה).

במקביל, אם כמה משפחות חרדיות מנסות לקנות דירות בקרית יובל בירושלים, בשכונות הדרומיות של ת"א או קצת גבוה מדי על הכרמל בחיפה, מיד אנחנו נזעקים לנוכח ההשתלטות החרדית, שמעזה לפרוץ את אזורי המחיה הטבעיים והתחומים שהגדרנו לה, ושכנראה היה לנו עם זה גם מאוד נוח.