תומר יוסף: "מבחינת כסף ופרנסה, לא הגיוני לעבוד פה"

בשיא ההצלחה שלו כסטנדאפיסט מבוקש, שהופיע בקאמל קומדי קלאב והשתייך לחבורת פלטפוס, החליט תומר יוסף שהוא עוזב את הסטנד-אפ לטובת המוזיקה. מהלך אנטי כלכלי, לא הגיוני, אפילו אידיוטי. זה היה כשהרכב הקומיקאים שקיבצו סביבם עידן אלתרמן ואבי גרייניק הגיע למסקנה שצריך לפרוש לפני השיא, ואז הם החשיכו את תוכנית הטלוויזיה והופיעו על הבמה כ"פליטי פלטפוס". יוסף, האיש והאפרו התימני, ניגן תמיד במקביל לקומדיה, כתב והקליט, אבל לא השקיע בכך את כל-כולו.

"ההחלטה לפרוש לא הייתה מודעת", הוא אומר, שיערו קצוץ קרוב לקרקפת ורק החיוך הממזרי מזכיר את זה של עובדיה, דמות המתופף המחופף שגילם ב"כוכבי השכונה". "לא אמרתי מה אני לא, אלא מה אני רוצה לעשות עכשיו, וזה היה מוזיקה. יש לי חבר בשם איתמר ציגלר, שנסע באותה תקופה לארצות הברית, והחלטתי לנסוע אחריו. היה לי הרבה כסף שחסכתי, אבל אל תדאגי, הוא נגמר מהר מאוד. הכרתי שם את תמיר מוסקט, שהיה לו סטודיו עם אולפן הקלטות ענק בברוקלין, ואני לקחתי דירה קומה מעל, שיפצתי אותה וגמרתי את כל הכסף שלי".

- תכננת לעבור לגור בחו"ל?

"לא תכננתי. המטרה שלי הייתה ללמוד מוזיקה, וזה מה שעשיתי רוב הזמן".

- גם כשלא היה לך גרוש.

"כשמצאתי את עצמי בלי כסף, לא התקשרתי לאימא ולאבא, כי אף פעם לא עשיתי את זה, אז התחלתי לעשות הכול - מלנקות בתים ועד להופיע בסאבוויי".

- משפיל, לא?

"מה פתאום? עשיתי את זה עם איתמר ועם דנה עדיני, שהייתה אז חברה שלי; איתמר ניגן, אנחנו שרנו, היה סאונד מדהים, וגם עשינו כסף נחמד. היינו טובים, ואנשים פתחו את הכיס. לפעמים היה מתאסף קהל של מועדון קטן, ויצאנו עם 70 דולר בכובע, שזה לא מעט למי שאין לו מה לאכול. שנתיים מתוך השלוש בניו יורק עשיתי את זה. ידעתי שאני צריך לעבור תהליך, ושם מצאתי את הקול שלי, שם התגבשו השירים שלי בעברית. עד אז כתבתי באנגלית. פתאום התגבש לי אלבום, וזה היה הסימן לחזור לארץ".

- כדי לברוא את עצמך מחדש?

"אותי פחות מעניין איך רואים אותי. כשחזרתי הייתי חסר כול, עבדתי עם אבא שלי בשיפוצים, ולא הייתה לי עם זה בעיה. אני עושה מה שצריך. רציתי להקליט את האלבום, אבל הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה בלי איתמר ובלי תמיר. הייתי חייב לחזור לניו יורק, אבל לא היה לי כסף. ואז נפלה לי מהשמיים הצעה לעשות פרסומת, מה שבטח הייתי שולל במצב אחר, אבל הסכום שהרווחתי הספיק בדיוק כדי לטוס לשם עם יעל דקלבאום ועם דנה. הקלטנו את האלבום באולפן של תמיר, שהפיק אותו; חזרתי איתו לארץ, ועברתי בין חברות התקליטים, עד שפונוקול החליטו להוציא אותו".

- הוא לא היה הצלחה מסחררת.

"הוא לא הצליח בכלל, אבל אני כבר חשבתי על האלבום הבא. התחלתי להופיע עם 'החזות העממית'. חרשנו את הארץ, ובמקביל עשיתי את כוכבי השכונה, וזה מה שפרנס אותי".

- אבל הפרנסה הגדולה היא "הבלקן ביט בוקס".

"במקביל לאלבום, תמיר נשאר בניו יורק לעבוד על הדברים שלו. הוא נפגש עם אורי קפלן, השותף השלישי של 'הבלקן', ויחד הם התחילו סדנה של מוזיקה בלקנית משודרגת ומעודכנת. באתי לביקור, והם אירחו אותי לשיר אחד באלבום הראשון של 'הלהקה'. ואז הם רצו להעלות את זה על הבמה, באו לארץ והחליטו להתחיל פה.

"תמיר מיד אמר, 'בואו נקרא לתומר'. בהופעה הראשונה לא ידענו מה הולך לקרות, והייתה הופעה מדהימה. עשינו כמה הופעות בארץ, ואז אורי ותמיר, שיש להם קשרים עם סוכנויות בארצות הברית ובאירופה, התחילו להניע את זה, ומצאנו את עצמנו בהופעה ראשונה בפסטיבל ענקי, מול עשרת אלפים איש. משם זה רק הלך וגדל".

- והפך לביזנס מאוד מכניס.

"אני נכנסתי כשותף מלא רק באלבום השלישי, כשקודם הייתי שותף רק בהופעות".

- איך זה עובד בשיווק, כשחלק מחברי הלהקה נמצאים בארץ והיתר בחו"ל?

"כעת אני ותמיר בארץ ואורי בוינה. יש פירמידה שלמה שאנחנו מפרנסים. הקודקוד זה שלושתנו. הנהלת ההרכב יושבת בניו יורק. יש בחורה בשם ג'ניס, עורכת דין שמתמחה במוזיקה ומנהלת רק כמה אמנים; תחתיה ישנם קרמד דיסק, לייבל אגדי באירופה שייצג גם את מינימל קומפקט ואת ז'ילברטו ז'יל, ולייבל שיושב בארצות הברית; ומעבר לזה יש סוכנויות בוקינג באירופה ובארצות הברית, וסאב בוקרים, שמתמחים במדינות ספציפיות".

- אתם משלמים לא מעט בדרך. עדיין מרוויחים?

"כן".

- ואיפה אתם עורכים את החזרות?

"אנחנו כמעט שלא עושים חזרות. לרוב אנחנו נפגשים על הבמה".

- זה לא נשמע מאוד מקצועי.

"האנשים שמעורבים בזה לא צריכים חזרות, אנחנו לא עובדים עם תווים. אבל מובן שהיו חזרות קודם, ואחרי שיוצא אלבום יש סשן של חזרות ויוצאים לדרך עם הכימיה הטובה שיש בינינו. ההופעה שלנו מאוד גמישה ופתוחה. לפעמים אנחנו מאמצים טעויות והופכים אותן לחלק מהרפרטואר. דווקא המרחק הפיזי הזה הוא ששומר עלינו. אנחנו יוצאים למקסימום שבועיים בכל חודש, וויק-אנדים, מנסים לשלב עם המשפחה ועם קריירת סולו. בסך-הכול שמונים הופעות בשנה, והצלחה פנומנלית".

- ואתה מתעקש על קריירת סולו.

"מה שאני עושה בביט בוקס זה תינוק של שלושה הורים. כולנו משלבים קריירות אישיות, וברור לכולנו שהמקום הזה חשוב. בגלל ההגשמה האינדיבידואלית שנותנת את הספייס ללהקה".

- אבל השוק כאן קטן ולא משמעותי לעומת מה שאתה עושה עם הלהקה. בשביל מה להתאמץ?

"מבחינת כסף ופרנסה לא הגיוני לעבוד פה. אבל חשוב לי להיות בבית, לא רק פיזית, אלא גם מבחינת המוזיקה".

- אתה מפיץ את האלבום שלך בחו"ל?

"האלבום השני מופץ בחו"ל".

- הוא מוכר?

"מטפטף".

- והוא בעברית?

"כן. כשבאתי לחתום עם חברת התקליטים זה היה בתנאי שהם לא מחייבים אותי להופיע בחו"ל. הם האמינו באלבום, ובסופו, בלי קשר, הם פשטו את הרגל".

- ומה עם האלבום החדש, "השחר ה-35"?

"אין לי עניין לצאת איתו לחו"ל, כי הוא האלבום הכי ישראלי, במובן הכי חיובי; אלבום שעבדתי עליו ארבע שנים. הכתיבה שלו והצורה של העבודה עליו הייתה שונה לגמרי מכל מה שעשיתי לפני כן. קודם הייתי כותב שירים ורץ לעטוף אותם במוזיקה בשלב מוקדם. עם השירים האלה נשארתי עירום הרבה זמן, והתרכזתי בעיקר בטקסטים; עברתי תהליך ארוך של כתיבה, כתיבה מחדש, חפירה ונבירה בכוונות יחד עם תמיר, ובשלב מאוחר גם דן תורן הצטרף לתמונה, כדי שזה יפגע במטרה. הוא מדבר על בית על כל גווניו - הפיזי, בזיכרון ובתוכי".

- הבלקן נתנו לך את הרווחה לעשות אותו.

"ברור. אני לא איש עסקים - זה לא בדיפולט שלי - אבל אני יודע לנהל עסק. המטרה שלי היא לא לעשות כסף, אבל אנחנו עם חבל מאוד קצר על המערכת. אנחנו לוקחים לבד את ההחלטות שלנו".

- יש בין שלושתכם חלוקת תפקידים?

"ההחלטות מתקבלות יחד. יש לנו ישיבות סקייפ עם המנהלת שלנו בכל שבוע-שבועיים, במשולש וינה-ניו יורק-תל אביב; ישיבות הנהלה של ממש".

- אתה מצליח לחסוך?

"בטח".

- ולחזור למשחק?

"אני לא שולל, אבל זה צריך להיות משהו שיעשה לי את זה, כמו קולנוע. עשיתי תפקיד קטן ב'ביקור התזמורת' והיה כיף. זה משהו שהייתי שמח לעשות. אני רק מקווה שיהיה לי זמן לזה".