ניפגש בעוד שנתיים בכנסת

לא כפייה ממשלתית, גם לא שקשוקה. האוצר לא ניצח וכיל לא ניצחה. מצד שני - האוצר ניצח וכיל ניצחה. האוצר לא לגמרי מרוצה וכיל לא לגמרי שיחקה אותה. זהו בדיוק מובנה של פשרה. compromise באנגלית. הסדר, הבנה, קבלה הדדית, ויתור הדדי.

ההסדר שאליו הגיע האוצר עם כיל על מימון הקציר והעלאת התמלוגים הוא פשרה. פשרה שהוכנה בהגינות אישית וציבורית על ידי החשבת הכללית מיכל עבאדי בויאנג'ו. פשרה שבמסגרתה הממשלה אינה כופה את כוחה ואינה מנצלת את הטינה החברתית המתעצמת לבעלי הון דוגמת עידן עופר, הבעלים של החברה לישראל. מצד אחר, הפשרה הזאת מתקנת באופן משמעותי את השערורייה והחרפה, שכל כולן באשמת משרד האוצר. זה יותר מתריסר שנים ששרי אוצר ופקידי אוצר בכירים יודעים היטב שהחברה לישראל-כיל-מפעלי ים המלח מנצלים את כוחם ומתחכמים, הן בתמלוגים, הן במסים והן בקבלת הטבות - אבל לא העזו לפעול מולה או נגדה. איש וסיבותיו עמו.

יש שרצו לפעול, אבל השר עצר בעדם, יש שבחרו בצד שבו מרוחה החמאה אבל עשו זאת באלגנטיות - קבעו פגישות ועוד פגישות ועוד פגישות, עד שנגמרה להם הקדנציה. כל אותו זמן הם אפשרו למשפחת עופר, שנכנסה לחברה לישראל בתחילת 1999, למנהליה ולשותפיה לגרוף לעצמם, לכיסם הפרטי, הון אדיר ורב, מיליארדי דולרים שמקורם במחצבים של המדינה - בלי לשתף, בהגינות, את הישראלים.

במצב הנוכחי, שבו הררי המלח תכף מציפים את המלונות, המדינה נכנסת לשנת בחירות והחברה לישראל יודעת היטב היטב (אין מי שיודע טוב ממנה) איך להשתמש בעושרה האישי והפוליטי כדי לחמם, לרפד וגם להסית מנהיגים פוליטיים, ובכללם ראשי ועדים וראשי רשויות בנגב - זה מה יש. הפשרה הזאת היא המקסימום שניתן היה להגיע אליו באופן מיידי. עכשיו. במעבר בין 2011 ל-2012.

שר האוצר, יובל שטייניץ, לא נכנע ולא נבהל. האמת, אילו היה מקים את ששינסקי ב', היה מככב בכותרות-האומץ במשך כמה חודשים ומחזק את מעמדו הפוליטי כשר אוצר אמיץ ונועז. אפשר שגם החשבת הכללית הייתה מרוויחה מכך שהייתה קמה ועדת ששינסקי. מי צריך מצב כזה שבו כל מה שתעשה יקומו כאלה שיתקפו אותה, יחשדו בה. יזרקו לה שקשוקה מול העיניים.

נכון, הייתה טעות באחד החישובים שהוצגו בשקף במסיבת העיתונאים ביום רביעי, לעניין רמת הכנסות המדינה מרווחי המחצבים, בעיקר אשלג. בהחלט אסור שטעות כזאת תקרה. עדיף לדחות ביום-יומיים את הדיווח לציבור ולא לטעות. גם האוצר יודע שאין סיכוי שמישהו יחשוב שטעות שלו היא רק מקרית. גם האוצר יודע שההיסטוריה של היחסים בין החברה לישראל לפקידי האוצר היא (בצדק) מעין "סדין אדום" לגופים, לעמותות ולאזרחים אכפתיים.

תיקון? בעתיד

הפשרה שסוכמה בין האוצר לחברה לישראל היא סבירה, נכון לעכשיו. היא לא נכונה לגבי העתיד - ואת זה יכולה רק הכנסת לתקן. למפעלי ים המלח יש כל הסיבות שבעולם להאיץ עד כמה שאפשר את כריית המחצבים מים המלח. החברה לישראל עומדת לנצל כל חלקה טובה וכל יכולת כרייה כדי להוציא מים המלח את נשמתו. היא תעשה את זה בשנים הקרובות. יש לכך כמה סיבות: הצריכה העולמית גדלה, המחירים גבוהים, בשנת 2030 מסתיים הזיכיון וכדאי לנצל אותו כמה שיותר.

יותר מזה, משפחת עופר ושותפה, בנק לאומי, רוצים וצריכים למשוך כמה שיותר כסף מהחברה. זה ייעשה באמצעות דיווידנדים, וגם באמצעות מכירת יותר חלקים מהחברה לחברת פוטאש הקנדית, מהלך שנידון בימים אלה. בקיצור - אם ניצול משאב הטבע יגדל וילך והתמלוגים יישארו 10% בלבד לכל כמות שהיא יותר מ-1.5 מיליון טון - זה אומר שהחרפה של העשור האחרון רק תחזור על עצמה.

להלן קצב הגידול: ב-2002 עברו מפעלי ים המלח את גבול ה-1 מיליון טון ייצור אשלג בשנה. ב-2009 - עברו את סף ה-3 מיליון. ב-2011 - הגיעו ל-4 מיליון טון. השנים הבאות יהיו שנים של גידול בלתי פוסק בכריית מחצבים. כל מה שהעולם יזדקק לו - מפעלי ים המלח יאוצו לספק. מאחר שאלה מחצבים של הציבור, יש לחייב את החברה להעביר תמלוגים הוגנים. 10% לכמות של יותר מ-6 מיליון טון בשנה, הם בדיחה חבוטה. האוצר, בהסכם הנוכחי, לא יכול לתקן את זה שכן הקביעות שנחתמו בתנאי הזיכיון אינן ניתנות לשינוי. מי שיוכל בבוא העת לעשות זאת זו הכנסת, אך אין לרוץ לעשות זאת עכשיו. יש לראות מהן התפתחויות הכרייה מים המלח, ובעוד שנתיים - לחזור לכנסת.

השנה-שנתיים האחרונות של שטייניץ באוצר מביאות, יותר נכון מקרבות, את יחסי המדינה עם כיל למצב סביר. זה התחיל בשינוי חוק עידוד השקעות הון, שהחריג את המחצב הלאומי, ולמעשה הגדיל באופן משמעותי את גובה מס החברות, עבר להעלאת התמלוגים, המשיך במימון הקציר, וכעת נשארה פתוחה רק הבוררות המתנהלת עכשיו, בעניין תביעה של המדינה לתוספת של מיליארד שקל לתמלוגי עבר, בטענה שהחברה התחכמה בחישוביה.