בולמיה חברתית

הטור פורסם במגזין ליידי גלובס שראה אור בינואר

כל סופשבוע זה קורה מחדש. אחרי שבוע עבודה עמוס אני מתענגת במחשבות על ערימת הספרים המצוינים שמחכה לי. זה זמן לעצמי, עת התכנסות פנימה. אבל מכ"מ האשמה בתוך ראשי משגר איתותים טורדניים.

"נו, מה עכשיו? מה זו הרביצה הזו לבד", הוא דוחק בי, "לכי תערבבי, צאי לפגוש חברים. אל תישארי פה ככה בגפך".

"לא עכשיו", אני הודפת, "צריכה קצת זמן צלילה".

מרגישה געגועים אליי, לעבד את חוויות השבוע, להיזכר מי אני. נשמע לכם כמו בילוי שווה במיוחד? אני לא חושבת אחרת.

יש לא מעטים שתאמרו להם לבלות שבת עם עצמם, והם ינודו לך ברחמים. הם רצים ממפגש חברתי למשנהו, רק כדי שלא יישארו רגע אחד לבד. גם אם מדובר בבילוי מסעיר בערך כמו מרתון סריגה, הם יעדיפו להתגודד עם האנשים הכי משעממים, רעילים, מדכאים.

כי הלבד יכול להיות כל כך מסוכן. מה אתם יודעים, הוא יכול להפגיש אותם עם עצמם, וזה מפחיד אותם עד אימה. לך תדע איזה שדים יגיחו מבפנים. הביחדנס יש לו ערך קוסמטי, כמו רוטב פלפל טוב הוא יודע להסתיר את העובדה שהאומצה לא הכי טרייה.

הם, שפשוט לא יכולים בלי, מגדירים את עצמם רק דרך הביחד, דרך כמות החברים, מתייחסים אליהם כמו לגדג'ט. כשהם לבד עם עצמם הם מרגישים כלום, בזבוז זמן. רק תתן להם את הקומיוניטי הזה והם פתורים, מפצחים גרעינים בכיף, ו"וואללה, העברנו עוד ערב".

צרכני החברה הכבדים חייבים להתייצב לכל אירוע חברתי. יש התכנסות להשקת עיפרון חדש? ברינג איט און. ומה מוצאים בהתחככויות האלה? לא הרבה, אבל נעים לחפש. יאללה נתניע עוד שיחה תפלה וטחינת מים, שרק תותיר אותנו קהים ושחוקים מרוב שימוש. כי המון אינו חברה, והרבה פנים הם רק תפאורה. אדם לא הופך בודד רק מפני שהוא מצוי לבדו, בדיוק כמו שהוא לא מפסיק להיות בודד רק בגלל שהוא נמצא עם הרבה אנשים.

הם, אנשי הבולימיה החברתית, חוששים משעותיהם לבד כמו ממרתף עינויים. מה רע, תמהרו לקבוע, אין להם קשיים חברתיים. האומנם? דווקא התלות הכבדה בחברים עשויה לשקף צורך בהסחת דעת ממצוקה רגשית, שאיתה הם מסרבים להיפגש.

הרבה אנשים, קולות וגירויים הם הסחת דעת אדירה. וזו, מסתבר, מעכבת את הצמיחה שלנו. אנו מוטרדים כשאנו נמנעים מלהיפגש עם חברים, אבל מה עם להשקיע את הזמן והאנרגיה בפיתוח של מיומנויות לבד.

גם אני חיה חברתית. מפגשים חברתיים מחלצים ממני אנרגיה חזקה, אבל אחרי תדלוק טוב אני צריכה זמן נקי. אני צריכה את הלבד כדי לחדש את רעבוני לחברה.

מתי הרגשתי את זה הכי חזק? אחרי פרידות מכבידות מבני זוג. להיות לבד בסוג של סופר ונטילציה מביא איתו הרבה חמצן. אפשר להתמכר לזה. לא טוב היות האדם לבדו? אבל איזו הקלה, תודו. חסר שמישהו יפר את זה, המערכת העצבית שלי תגיב לזה כמו שהגוף מגיב על וירוס, תתגייס להדוף את הפולש.

שוחרי הלבד. האנשים שלא צריכים אתכם כל הזמן סביבם הם לא בהכרח מתבודדים, הם פחות זקוקים לחברה. יש לי כמה חברים כאלה. הם יודעים טוב טוב להיות לבד, על גבול הזן. זה לא הופך אותם יצורים פחות חברתיים ומחוזרים, אבל הם דואגים לשמור על הלבד שלהם, להעשיר את עצמם.

הוא, למשל, איש משפחה למופת, אבל מקפיד גם על חופשות לבד. הוא איש מקצוע נחשב מאוד בתחומו, מיומן חברתית, אבל שימו אותו באירוע חברתי - הוא סופר את הדקות כדי לעוף משם. "מזמינים אותי לצהריים בשבת", הוא מתוודה באוזניי. "אני יושב עם אנשים והם מרוקנים אותי, סוחטים אותי, לא מסוגלים להעשיר אותי בכלום. יש מעט שאתה יכול ליהנות מהחוכמה שלהם".

הביחד הוא מותג חזק מאוד, הרבה יותר מסך מרכיביו. הלבד, לעומת זאת, סובל מיחסי ציבור גרועים. איכשהו נדבק בו משהו לא פוטוגני, לאו דווקא בצדק. לא יזיק להדוף את הציווי החברתי, שרודה בנו ומפקיע את הלגיטימציה להיות לבד. כדי לחוות את החיים כמה שיותר לא חייבים להיות בתוך המה-זה-משנה-רק-שיהיו-פה-אנשים.

vered-r@globes.co.il