האס החדש של פולוניה ורשה

1. אוסף המשחקים החלשים של אבירם ברוכיאן בבית"ר ירושלים תפח ביום ראשון, עם הפסד מעליב של 3-0 להפועל חיפה שהוריד את הקבוצה מתחת לקו האדום. שש שעות בלבד לאחר מכן ברוכיאן כבר התייצב בנתב"ג. "אני מרגיש שזה הכי נכון עבורי", הוא סיפר לפני ההמראה לפולוניה ורשה. "אחרי 10 שנים בבית"ר אני חייב להתאוורר". כן, השפן הקטן בורח מהמלחמה רגע לפני הקרב המכריע שלה: הקרב על ההישרדות של בית"ר בליגה.

אפשר היה להבין איכשהו את המהלך במידה והיה מגיע משחקן חסר יומרות רגשיות כלפי בית"ר.

הקשר ההדוק לבית"ר לא מסתכם רק בייחוס המשפחתי לאורי מלמיליאן, או בהיותו הקפטן שלה: בשנים האחרונות הקפיד ברוכיאן לפזר לחשי אהבה רומנטיים למועדון. למשל ביולי האחרון, אז אמר לרדיו ירושלים: "היו לי כבר הצעות, אך דווקא בזמנים קשים חשבתי איך להישאר ולא לנטוש את הקבוצה. מבחינתי ארצה לחתום בבית"ר לכל החיים". האם עכשיו, כשנטש לפולין בגיל 26, החיים של ברוכיאן בעצם הסתיימו? ממש לא: "הגשמתי חלום ילדות", אמר ברוכיאן הנרגש אתמול (ב') לאחר החתימה בפולוניה.

לצביעות הברוכיאנית יש עוד הרבה צדדים, שמתגלים ברגע שמנסים להבין מה בכלל יש לו לחפש בליגה הפולנית הבינונית. הרי אפילו בלגיה, עוד ליגה בינונית, קטנה יחסית לסטנדרטים שברוכיאן הציב לעצמו בראיון ל"הארץ" באוגוסט 2009 ("כדי לחתום שם לא שווה לי לעזוב את בית"ר. אני לא רוצה להגיע לליגה הבלגית, אלא אם זאת תהיה קבוצת פאר שמשחקת בליגת האלופות"). פולוניה, אגב, זו קבוצה שנחשבת לנחותה אפילו בסטנדרטים של הליגה האירופית.

אז ברוכיאן נוטש ספינות טובעות. כבר ברור שהוא לא יהיה אוחנה שעשה את המעשה ההפוך וחזר מחו"ל כדי להעלות את בית"ר ליגה. לכן, בהיסטוריה הארוכה של בית"ר ברוכיאן לא ייזכר כשחקן משמעותי. הוא ייזכר כאפיזודה חולפת.

מילא אם היה מצדיק את כל ההייפ המקצועי סביבו, אבל גם זה לא. דווקא בכיר המשתכרים בקבוצה (החזיק העונה בחוזה מקסימלי של של 1.4 מיליון שקל ברוטו), לא הצליח מעולם להצדיק את הכסף: בחמש השנים האחרונות, שתיים מהן מהטובות בהיסטוריה של המועדון עם שתי אליפויות מרשימות, הוא קושש ממוצע עונתי של 5.4 שערים ו-3.3 בישולים. מספרים עלובים לשחקן קישור התקפי שאמור להיות אחד המובילים בארץ.

בכל מקרה, ברוכיאן שחקן עם כישרון טבעי אדיר. אם צריך להמר, אז רוב הסיכויים שהכישרון יעזור לו להשתקם במהרה ולהפוך לאס של פולוניה ורשה. נאחל בהצלחה לליגיונר החדש שהולך על כל הקופה.

2. יעקב שחר הדגים השבוע בפעם המיליון את יכולות הניהול שלו. הלחץ האדיר שהופעל עליו לפטר את אלישע לוי לא הצליח לחדור אליו, וטוב שכך: מלבד קלינגר (שבכלל מחכה בקוצר רוח לטלפון מאלי גוטמן שיביא אותו לנבחרת), אין אף מאמן מובטל בשוק הישראלי שראוי לקבל את משימת שיקום ההריסות של קרית אליעזר.

תפירה של פיתרון ביניים כמו העברת המושכות למנהל הקבוצה אדורם קייסי או הסקאוט אלון חרזי, עשויה להסתיים באסון הרבה יותר גדול. אי אפשר לצפות משני חבר'ה עם אפס ניסיון באימון, שדווקא הם יוציאו את המועדון מהמשבר אולי הקשה ביותר שלו ב-25 השנים האחרונות.

מצד שני, ברור שהסיפור של אלישע בחיפה נגמר ושאי אפשר להציל את זה. ברור שאת העונה הבאה, עם מאמן חדש, שחר צריך לתכנן כבר מעכשיו - בחלון ההעברות של ינואר. להנחית שחקנים חדשים, לשחרר אחרים. בהנחה שאלישע לא יהיה במועדון בעונה הבאה, השאלה המתבקשת היא האם בכלל צריך לשתף את המאמן היוצא בקבלת ההחלטות בחודש הקרוב. התשובה: זה לא באמת משנה. כי במקרה של חיפה, שחר הוא המוציא לפועל הבלעדי של העברות שחקנים גם בשנים טובות יותר של המועדון.

חוץ מזה, שחר גם יכול לנסות למקסם עוד יותר את הפעילות שלו בינואר. הוא יכול להרים טלפון לראובן עטר, מתחת לרדאר של מכבי נתניה, של התקשורת ושל האוהדים - ולהורות לו להתחיל לתכנן את 2012/13.

3. שיעור קצר בתקשורת: כיצד היא בונה מציאות אלטרנטיבית? בעולם האגדות של תקשורת הספורט הישראלית, אשדוד נגד קרית שמונה זה "משחק עונה". ככה הוא הוגדר השבוע. בחיים האמיתיים, ראינו אתמול כדורגל מכוער, בונקריסטי, מביך, עם רמת דיוק במסירות פשוטות של ליגה א' דרום.

כן, יש ליגה חלשה העונה, שמאפשרת כרגע לקרית שמונה ואשדוד לאגור לא מעט נקודות. אבל מכאן ועד התעסקות אובססיבית בסיכויי האליפות של שני המועדונים הסימפטיים האלו, המרחק הוא כמו בין כדור הארץ לפלוטו.