מקור ההשראה של אביגדור ליברמן

שרי חוץ ישראליים נועדו בדרך כלל לספק פילטרים, לשפר דימוי, להיות קצת או הרבה יותר טובים מן הממוצע הפוליטי הישראלי. גם אם לא היו שם מלכתחילה, הם נטו להגיע לשם במרוצת הזמן. משקל המשרה רבץ עליהם. הם עברו, איך נגיד את זה, תהליך של צילינדריזציה. סוף-סוף, אל העולם החיצון לא היה אפשר לדבר באותם הטונים שבהם מדברים אל חברי המרכז.

עמיתיהם בקבינט היו רגילים להאזין להם מבלי לשמוע. הם נטו להיות בעלי משקל קל יחסית. את הקלות הזו קשה לטפול על הדייר הנוכחי. גם אי-אפשר לחשוד בו שהוא עבר צילינדריזציה. כמובן, הוא ואוהדיו יחשבו את החיווי הזה למחמאה גדולה. מה לך מעלה גדולה יותר אצל פוליטיקאי מסירובו להתאים את עצמו לחליפה.

האתגר האחרון שסיפק אביגדור ליברמן לסביבתו היה המשפט "אין לנו על מה להתנצל, אלא להפך", בתדריך לשגרירי ישראל באירופה, ב-25 בדצמבר. מה בדיוק "להפך" מלהתנצל? לא לגמרי ברור. מותר להניח שההפך מלהתנצל אינו סתם לא-להתנצל, מפני שאז אין צורך ב"להפך"; אז מספיק להגיד "אין לנו על מה להתנצל". אכן, הדיאלקטיקה של ליברמן משאירה מקום להתגדר בו.

אני מודה שאני מתעניין פחות בדיאלקטיקה, ויותר באינסטינקטים. הוא שומע ביקורת, כל ביקורת, יהיה מקורה אשר יהיה, והוא מסגל לעצמו מיד טון צדקני כועס; הוא תמיד הנזוף הנוזף. שתיקה מנומסת של אי-הסכמה אינה עולה על דעתו. לשון המעטה אינה ידועה לו, אולי מפני שאין הוא מדבר שום שפה שדובריה אמונים על לשון המעטה.

לפני שנה ויותר הוא אירח את שרי החוץ של צרפת ושל ספרד. הם השמיעו ביקורת. הוא השיב להם: "לפני שאתם באים ללמד אותנו איך לפתור את הסכסוכים שלנו, אני מצפה שלפחות תפתרו את כל הבעיות על אדמת אירופה... אחרי שתפתרו את הבעיות בקווקז, בקפריסין או את הוויכוח בין סרביה לקוסובו, תבואו אלינו ואז אקבל את עצתכם" (צוטט באתר וואלה, 11 באוקטובר 2010).

איזו תשובה ניצחת. היא מזכירה את טענת הנגד הסובייטית של ימי המלחמה הקרה. ביקורת כלשהי על ברית המועצות מפי אמריקאי, אפילו מרומזת ודקה, הייתה מניבה משהו מעין "אה, ומה עם האינדיאנים? מה עם השחורים בדרום?". שר חוץ של מדינה בוגרת, שהיא גם דמוקרטית וגם מערבית, משיב ב"מה עם הקווקז" (מה פתאום הקווקז?) כאשר שותפי-הסחר העיקריים של ישראל במערב אירופה משמיעים השגות על מדיניותה.

השולחן והמזג

מה בדיוק חולף במוחו כאשר הוא משמיע חיוויים כאלה? האין הוא יודע שהם אבסורדיים? האם הוא באמת חושב שהגיונו ירשים את בני שיחו וטענותיהם יסתתמו? הרי לא קשה לשער מה אומרים האירופים לעצמם ולזולתם לאחר פגישה כזאת. מה קורה לישראלים, הם אומרים; מדוע הם מסגלים לעצמם מידה כזאת של אגרסיביות, עד שאי-אפשר אפילו לנהל איתם שיחה.

זה מה שאנשים דיפלומטיים יכולים לחשוב. אנשים פחות דיפלומטיים מאבדים לחלוטין את קור רוחם. כמו למשל שר ההגנה הפוליטי מאוד וחם המזג של ארצות הברית, ליאון פאנטה. הוא השמיע זה לא כבר את המלים הבלתי נשכחות, "שיילכו כבר לשולחן המחורבן", זאת אומרת שולחן המשא-ומתן. הוא לא התכוון לשולחן בתור שכזה. הוא התכוון למזג, למזג המחורבן, ההופך כל שיחה עם נציגי ישראל הרשמיים לסיוט. בעיני בני שיחם, הישראלים פשוט בלתי נסבלים. משיגם-ושיחם נודפים ניחוחות של בריונות מילולית.

וכל זה כל-כך לא נחוץ. הלוא שרי חוץ הומצאו כדי להגיד דברים לא נעימים במתק שפתיים. מדוע האיש הזה אינו מסוגל להמתיק שפתיים? מדוע נוטפת ממנו כל-כך הרבה מרירות? ועד מתי תוסיף נוכחותו להכתים את שמה הטוב של ישראל?

"נאש דום ראסיה"

האפיזודה של שיחתו עם ולדימיר פוטין, למחרת הבחירות לפרלמנט הרוסי, שמה קץ לכל תקווה שליברמן ניחן במידה כלשהי של תחכום. גם אם מטרתו הייתה לשכנע את הנשיא הבא של רוסיה להימנע מלחמש את סוריה בטילים, הוא היה צריך לדעת ששרי חוץ אורחים אינם מתערבים בקול רם בענייניהם הפנימיים של מארחיהם.

עכשיו, אפילו הפטריארך של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית, בעלת ברית של המשטר, אומר שהבחירות היו לקויות מאוד. אבל הוא, שר החוץ של ישראל, שמע משלושת משקיפי ישראל ביתנו שהכול התנהל למישרים. הם, השלושה, התפרסו ביעילות על-פני 11 אזורי זמן, בשתי יבשות, ודיווחו לבוס שהכול בסדר.

זה מזכיר את התנהגותו של פוטין עצמו בסוף 2004, לאחר הבחירות לנשיאות באוקראינה. בשעה שמאות אלפים הפגינו בחוצות קייב נגד זיוף הבחירות, פוטין הזדרז להכיר בתוצאותיהן, ובירך את הנשיא הנבחר.

חמישה שבועות אחר כך, בית המשפט העליון של אוקראינה ביטל את הבחירות, והורה על הצבעה חדשה. מועמד האופוזיציה ניצח ללא קושי. לא היה קץ להשפלתו של פוטין ולזעמו. זה אגב היה הזמן שבו נשיא רוסיה גמר אומר לשמוט את הקרקע מתחת לעמותות המסובסדות בידי זרים, כדי למנוע הפגנות רחוב כאלה. זה החזיק מעמד שש שנים.

ליברמן, באקט ההגנה האינסטינקטיבי על הבחירות המזויפות של פוטין, אישר מה שהיה ידוע ממילא: שבשבילו, נוסחת השלטון הפוטינית היא מקור השראה וחיקוי. סוף-סוף, אפילו שם מפלגתו הוא תרגום אחד השמות הקודמים של מפלגת פוטין, "נאש דום ראסיה", "רוסיה ביתנו" (השתנה מאז לפחות פעמיים). המלחמה נגד מימון זר לעמותות, הניסיון להצר את צעדיה של החברה האזרחית, המאבק נגד עצמאות המערכת המשפטית, האיבה לחופש העיתונות: פוטין, פוטין, פוטין. פוטין אמרתי?

אגב, לא רק פוטין. יש עוד כמה מנהיגים בארצות דמוקרטיות, החושבים שקצת פחות דמוקרטיה לא תזיק. טאייפ ארדואן עושה כן בטורקיה. הונגריה עוברת בחודשים האלה תהליך של הידוק חגורות והמעטת חירויות, וראש הממשלה שלה ויקטור אורבאן, לפנים לוחם נועז לטובת החירות, הכריז בשבוע שעבר ששום זר לא יגיד למנהיגיה הנבחרים של הונגריה מה לעשות.

כמו ליברמן, גם הוא ידבר אל מבקריו האירופיים. בניגוד לישראל, הונגריה חברה באיחוד האירופי. אבל גם ישראל צריכה להיות חברה, אמר פעם ליברמן. אכן, האירופים מחכים לליברמן בקוצר רוח.