ממש נבהלנו, אה?

מאז גניבת פרטי כרטיסי האשראי של ישראלים על-ידי האקרים סעודים ופרסום העלילה ברשת, כולנו בהיסטריה. מומחים לאבטחת מידע, אנשי מחשבים או סתם משקיעים בהיי-טק ממהרים להביע זעזוע עמוק ממה שקיבל את השם הבומבסטי "מתקפת האשראי ברשת", שהיא, לדעתם האפוקליפטית המנומקת, רק הפרומו של הפרומו של מלחמת סייבר נוראית שמאיימת לנחות עלינו כל רגע, ותביא לקריסה מערכת החשמל ושאר תשתיות חיוניות, גניבת זהויות של ישראלים תמימים ואפילו שיתוק הכור בדימונה. פחד אלוהים.

הציבור הישראלי, המחבב אקשן, במיוחד אם הוא מתובל בחרדה, קפץ על המציאה בהנאה רבה. אבל בינינו, על מה הרעש?

אנחנו חיים בעידן שבו מידע נע במהירות דיגיטלית בסביבה וירטואלית, וכדי להיות שם, לעתים גם משתפים פרטים אישיים בסביבות מעורפלות. זו המציאות. קבלו אותה. השוד שביצעו ההאקרים מסעודיה הוא עוד סיכון שאיתו חייבים ללמוד לחיות.

פעם חששו מדברים אחרים: האיום הכי נורא על אנשי המערות היה להיטרף במלתעות חיית פרא, לפני המצאת האנטיביוטיקה אנשים באירופה מתו מזיהומים קלים והלכו כמו זבובים במגפת האבעבועות השחורות, ובשנות ה-80 התגבר החשש מאיידס. האדם הקדמון חידד כלי נשק מאבן צור כהגנה מפני חיות טרף, באירופה למדו לשמור על הניקיון כדי לא להידבק במחלות שהמיתו המונים, ומי שחשש מאיידס הקפיד על יחסי מין בטוחים.

אותו דבר בדיוק צריך לעשות בעשור השני של המילניום השני. אם נכנע להתקפי חרדה מהסוג הזה, נפסיק לנסוע במכוניות, הן הרי מועדות לתאונות, לא נדבר בטלפונים סלולריים, כי יש סברה המתבססת שהם מסרטנים, לא נאכל כלום, בגלל החשש מחומרים משמרים, ולא נעשה טיפולים אסתטיים - כי שדי סיליקון זולגים.

מגוחך לשמוע אנשים שפורסים את נשמתם דק-דק על קרש החיתוך הפומבי של הפייסבוק, ומשתפים את העולם בכל גרעפס אחרי כל ביס בארוחת גורמה, קופאים באימה מפני מי שאולי יעשה שופינג על חשבונם בקניון ברבת עמון.

אז אחת משתיים: אפשר לדבר רק בטלפון קווי, לא לפתוח חשבון פייסבוק, כדי שלא יחטטו לנו בחיים, נעשה קניות רק במזומן ורק בשווקים פתוחים, ניתן לאבירי גופנו להיכנע לגרביטציה, ולא נצא לרחוב סואן המכוניות כדי שלא נידרס, וכמובן שלא נקנה כלום באינטרנט - כי אפשר קרוב לבית להשיג כל מה שיש.

ואפשר גם להשלים עם כך שהיום עושים קניות בטלפון ובמחשב - ואין מה לעשות, חשיפת פרטים אישיים, פריצות לאתרים וגניבת זהויות הם חלק מהעניין.

הסוד, כמו מימי האדם הקדמון, הוא להתגונן בתבונה. כמו שכדאי לבדוק איזה שתל הכניס הפלסטיקאי לחזה שלך, ולא לסמוך עליו בעיניים עצומות ולגלות, בדיעבד, במדובר בשתל של חברת PIP בעלת ההיסטוריה המפוקפקת, כך גם רצוי לבדוק שאתרי הקניות שבהם אנחנו בוחרים לבקר, מאובטחים היטב.

מישהו מבטיח לנו שלא נהיה חשופים לפשעים כמו שנחשפנו אליהם השבוע ודומים להם? לא. אבל האם בגלל הסיכוי להיפגע נתנהל בחשש ונימנע מכל מה שקורה בעולם? ממש לא.