"עד שימות אחרון הכלבים"

ינואר, אחת לארבע שנים, הוא זמן טוב לחזור ולעמוד על פגמיה של שיטת הבחירות האמריקנית - וגם על חינה. מרוץ הבחירות הארוך והיקר ביותר בעולם התחיל השבוע במדינה של שדות תירס אין-סופיים, שרוב תושביה חיים בעיירות של פחות מ-5,000 תושבים.

הואיל והוא מתחיל שם, באייווה, במערב התיכון של ארה"ב, הטוענים למועמדות מפלגותיהם לנשיאות מבלים שם שבועות או חודשים, עוצרים במספר לא ידוע של בתי קפה זעירים, בארים ופיצריות; נואמים באוזני קהל של עשרה אנשים או פחות (300 מאזינים הם מאורע כמעט חסר תקדים, ביטוי של הצלחה מיוחדת); ותלויים בסופו של דבר בגחמותיהם של 20 אחוז מבעלי זכות הבחירה המואילים להצביע.

בהצבעה באייווה, ביום ג' בערב, השתתפו 108,000 בני אדם, פחות ממה שמצביעים בדרך כלל במחוז בחירה אחד ויחיד לבית הנבחרים הפדרלי. הקולות האלה התחלקו בין שבעה מועמדים, ולמנצח היה יתרון של שמונה קולות על פני מתחרהו העיקרי. וזה קרש הקפיצה אל הכהונה הפוליטית רבת הכוח ביותר בעולם?

מאייווה (שלושה מיליון בני אדם) עוברות הבחירות אל ניו המפשייר, הקטנה אף יותר ממנה (1.3 מיליון), ביום ג' הבא. לשתיהן יחד יש הפוטנציאל של הריסת מועמד רב-סיכויים, או של הקפצת מועמד מעוט-סיכויים. אייווה העניקה לאמריקה את ג'ימי קרטר ואת ברק אובמה; היא החייתה את ג'ון קרי הדמוקרט, ב-2004, ואפשרה לו במידה לא מעטה להיות מועמד מפלגתו לנשיאות; ב-2008 היא פצעה קשה את הילארי קלינטון הדמוקרטית ואת מיט רומני הרפובליקן.

בוש וקלינטון הבטיחו לא לשכוח

ניו המפשייר היא מגרש המשחקים הקלאסי של עונת הבחירות. במשך שנים היא הייתה המצפן: טוען למועמדות מפלגתו היה חייב לנצח בה. ניצחון דחוק מדי של לינדון ג'ונסון, ב-1968, סיים את נשיאותו; דמעות כאב פומביות של הסנאטור אדמונד מאסקי, ב-1972, הביאו את הקץ על יומרותיו הנשיאותיות של אחד הדמוקרטים הגדולים של דורו (הוא כיהן אחר כך כמזכיר המדינה של ג'ימי קרטר).

ניצחון בניו המפשייר ב-1988 הציל את מועמדותו של ג'ורג' בוש האב. הוא היה כל-כך אסיר תודה, עד שמינה אחר-כך את מושל ניו המפשייר, ג'ון סונונו, לראש הסגל של הבית הלבן (הוא היה נורא ואיום). ביל קלינטון נחשב למת פוליטי ערב הבחירות בניו המפשייר ב-1992. הוא הצליח להגיע למקום השני, בהפרש ניכר מן הראשון, אבל הכריז באותו הלילה שהוא קם לתחייה, והוא לא ישכח את ניו המפשייר "עד שימות אחרון הכלבים".

תקדים ביל קלינטון יצר את הרושם שבנסיבות מסוימות, המקום השני בניו המפשייר חשוב מן הראשון. אילו נסיבות למשל? כאשר המנצח, המקום הראשון, הוא פוליטיקאי ממדינת מסצ'וסטס השכנה. דרום ניו המפשייר היא כמעט פרבר של בוסטון. תחנות הטלוויזיה של בוסטון ועיתוניה מגיעים אל מספר ניכר של אנשים. ניו המפשייר שקולה כנגד מגרש ביתי של פוליטיקאים ממסצ'וסטס. מאחר שיתרון הביתיות לא יעמוד להם בשום מקום אחר, מוחלש האפקט של ניצחונם.

ב-1992, המנצח בניו המפשייר היה פול סונגאס, סנאטור לשעבר ממסצ'וסטס. ביל קלינטון הביס אותו ללא קושי בסיבובים הבאים. השנה, המועמד לניצחון בניו המפשייר הוא מיט רומני, שהיה מושל מסצ'וסטס. ניצחון פשוט לא יספיק לו. הוא צריך ניצחון גדול ממדים. ואמנם, הסקרים חוזים לו יתרון של 20% ויותר על פני המקום השני. שם עומד, על-פי הסקרים האחרונים, רון פול, ציר הקונגרס בן ה-76 מטקסס, מורד פוליטי הרוצה להחזיר את שיטת הממשל האמריקנית מאה שנה אחורה. קשה מאוד להעלות על הדעת נסיבות שיאפשרו לד"ר פול לזכות במועמדות מפלגתו, או אפילו לצמצמם את ההפרש עם רומני.

אבל...

אם אל המקום השני יגיע טוען רפובליקני אחר, בהפרש קטן יותר, ניו המפשייר אולי תחזור ותמלא את תפקיד מחיית המתים.

"לזלול את כבדו של מיט"

ניוט גינגריץ', יושב ראש בית הנבחרים לשעבר, שנחל מפלה באייווה, תולה כמעט את כל תקוותיו בשני ויכוחי טלוויזיה במהלך סוף השבוע. בוויכוחים קודמים הוא נהג לנזוף במנחים על ניסיונם "לסכסך" בין המועמדים. הוא לא יתפתה, הוא הבטיח, כדי שלא להעניק תחמושת לברק אובמה. לא עוד, הפעם הוא מתכוון להסיר את הכפפות.

בעלת טור ב"ניו יורק טיימס" כותבת הבוקר, כי גינגריץ' נעשה מועמדה של "מפלגת אני רוצה לזלול את כבדו של מיט רומני". ניצוצות עומדים לצאת בניו המפשייר. בשביל גינגריץ' זה יהיה עניין של להיות או לחדול, או לפחות של להיות-עוד-קצת או לחדול-מיד.

סקרנות מיוחדת נוגעת לסיכוייו של ריק סנטורום, הסנאטור לשעבר שהפסיד באייווה בגלל שמונה קולות, אבל נחשב למנצח האמיתי. בשבועיים האחרונים עלה סנטורום מטעות סטטיסטית אל מעמד של טוען למנהיגות האגף השמרני במפלגתו. הוא איש שבמשך שנים נפקדו עליו עוונות של בורות ושל קנאות חשוכה. השבוע הכריז יועץ רפובליקני ותיק בסנאט, כי "בתחרות על טיפשות עיוורת, איש לא יוכל לנצח את ריק סנטורום. ב-20 שנותיי בסנאט מעולם לא פגשתי חבר סתום (dumb) יותר ממנו".

ניצחון או התלהבות

ניצחון באייווה מעניק למנצח חשיפה תקשורתית, ומשפיע לטובה על תרומות. אבל החשיפה המסיבית לא תואיל בהכרח למועמד, שיומרותיו הנשיאותיות עוררו מלכתחילה מידה ניכרת של גיחוך. הצלחה באייווה השפיעה מפעם לפעם על דפוסי ההצבעה בניו המפשייר. אבל הדמוגרפיה של ניו המפשייר שונה מאוד. בניגוד לאייווה, אין בה פלח גדול של ימין דתי. ממילא מועמדים שנישאו על כנפי הימין הדתי באייווה לא הצליחו לחזור על הצלחתם בניו המפשייר.

כדי שתתפתח חלופה ימנית רצינית לרומני, גינגריץ' או סנטורום זקוקים למקום שני מכובד. או אז יהיה עליהם להשליך את יהבם על התחנה הבאה, דרום קרוליינה, ב-21 בינואר. היא ימנית ודתית, ויש לה מסורת של עזרה למועמדים ימניים ברגעי מצוקתם.

אחר כך, ב-31 בינואר, תבוא פלורידה. שם לא יספיקו כשרון דיבור או התלהבות דתית. שם, מועמד יצטרך להשקיע סכומי-עתק בתשדירי טלוויזיה. רק לממומנים היטב יהיה הניצחון - ומי ממומן ומאורגן יותר ממיט רומני. הסקרים מראים שלרומני יש הסיכוי הטוב ביותר לגבור על הנשיא אובמה, אם גם בהפרש קטן מאוד. בסופו של דבר הרפובליקנים עשויים להחליט שפקטור הניצחון חשוב מפקטור ההתלהבות.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com