המחיר הגבוה של השופט סולברג

המינויים של 4 השופטים החדשים לבית המשפט העליון ביום שישי האחרון אינם רק הישגה של נשיאת העליון הפורשת, דורית ביניש. זהו הישג למערכת המשפט ולציבור הישראלי כולו. מזמן כבר לא התקבלה החלטה כל-כך טובה בגוף ציבורי ממלכתי, בעקבות תהליך כל-כך עקום שקדם לה.

ההחלטה על מינוי הארבעה - אורי שהם, צבי זילברטל, נעם סולברג ודפנה ברק-ארז - הייתה הרגע שאליו התנקזו כל הדילים, הלחצים, המניפולציות החקיקתיות והקומבינות הפסולות, שסבבו סביב הוועדה לבחירת שופטים בחודשים האחרונים. העובדה שזוהי התוצאה המצרפית של כל אלה היא סוג של נס קטן.

השוואה ל"דיל" שהיה על השולחן בישיבתה הקודמת של הוועדה לבחירת שופטים, לפני חודש וחצי, היא המפתח להבנת הדינמיקה התת-קרקעית שהתרחשה כאן. אז היו אמורים להתמנות סולברג, זילברטל ודבורה ברלינר, נשיאת המחוזי בתל-אביב.

זה היה המקסימום שאנשי מחנה שר המשפטים, יעקב נאמן, היו מוכנים לתת לביניש, ורק לאחר שהתרככו מעט: בחודשים האחרונים הציבו אנשי נאמן לביניש תנאי פשוט, ולפיו אם היא רוצה להיות שותפה למינויים לעליון - עליה להסכים לדיל של 1-2 נגדה, כלומר שופט אחד מטעמה, שניים מטעם נאמן. אחרת, היא תיאלץ לחזות בעיניים כלות במינויים שייעשו אחרי פרישתה.

המחיר הגבוה של סולברג

הדיל סולברג-זילברטל-ברלינר סימן ריכוך-מה, מאחר שברלינר איננה מזוהה באופן מובהק עם אף צד. אך ברביעייה שמונתה לבסוף, הוחלפה ברלינר בשופט שהם ובפרופ' ברק-ארז, והדבר מלמד על עלייה משמעותית בכוחה של ביניש בוועדה.

שני אירועים גרמו לכך: האחד הוא ניצחונו החלק של מחנה ראש לשכת עורכי הדין הקודם, עו"ד יורי גיא-רון, בבחירות שנערכו במועצה הארצית של הלשכה, שבהן נבחרו נציגי הלשכה לוועדה. במקומו של עו"ד פנחס מרינסקי, יריבה של ביניש, נבחר עו"ד חאלד חוסני זועבי, המיישר קו יחד עם עו"ד רחל בן-ארי, שנבחרה לקדנציה שנייה.

המשמעות היא שלשון המאזניים בוועדה עברה לצד השופטים. אמנם, כדי לבחור שופטים לעליון, יש צורך ברוב מיוחד של 7 מתוך 9 חברי הוועדה, אך הרוב שיש כעת למחנה ביניש בוועדה, המאפשר להם שליטה על המינויים לערכאות הנמוכות, מאפשר גם הקשחת הקו ביחס למינויים לעליון, וכך בדיוק קרה.

האירוע השני הוא גניזת הצעת החוק של ח"כ זאב אלקין, לשינוי אופן בחירת נציגי הלשכה בוועדה לבחירת שופטים. מתוקף הצעה זו הייתה אמורה הלשכה לבחור מחדש את נציגיה, בהתאם לשיטה החדשה, ומרינסקי צפוי היה לחזור לוועדה, לצד בן-ארי.

העיניים הגדולות של אלקין, יריב לוין ודוד רותם עשו את העבודה עבור ביניש, שכן התעקשותם לכלול בהצעת החוק סעיף כה בוטה, כה בלתי-חוקתי, כסעיף הבחירות החוזרות בלשכה, היא שגרמה לסערה הציבורית, והיא שגרמה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, ללחוץ על נתניהו לגנוז את החוק.

נאמן וחבריו הבינו שיהיה עליהם להתפשר ולשלם מחיר גבוה כדי להכניס את יקירם, השופט סולברג, לעליון. והם היו מוכנים לשלם אותו. סולברג היה מועמד לכל תפקיד אפשרי מאז שנאמן שב לתפקיד שר המשפטים, מהיועץ המשפטי לממשלה ועד שופט בעליון. בגזרת יריב לוין רואים במינויו כעת ניצחון גדול: אם השופטים יתעקשו על שימור עיקרון הסניוריטי, סולברג צפוי להתמנות לנשיא העליון ב-2028, למשך 4 שנים.

סוף החבורה מרחביה

זה היופי בתמהיל השופטים שמונו כעת: כל הצדדים יכולים לראות את חצי הכוס המלאה. המינויים הללו מגוונים מספיק גם בהיבט המקצועי-משפטי, וגם בהיבט הציבורי-פוליטי. מבחינה מקצועית, שהם הוא מומחה לפלילים וייכנס לנעליים שהותיר אחריו אדמונד לוי; זילברטל וסולברג עוסקים בעיקר בתחום האזרחי; ושלושתם שופטים מחוזיים יעילים יחסית, הבאים משדה העשייה השיפוטית. ברק-ארז, המתמחה במשפט מינהלי וחוקתי, מהווה חיזוק אקדמי מהסוג שהעליון לא זכה לו שנים רבות. משפטנית בשיעור קומתו של ברק, שהתמנה לעליון מהאקדמיה לפני 34 שנה, עם עצירה קלה בלשכת היועץ המשפטי לממשלה.

אבל הציבור איננו מתעניין בתחומי המומחיות של השופטים החדשים, אלא בדימוי הציבורי שלהם. גם כאן עלה התמהיל יפה: שהם, יליד עיראק, על משבצת המזרחי (בושה שב-2012 צריך עדיין לדבר על משבצת כזו בעליון); סולברג חובש הכיפה מטעם ציבור המתנחלים; וברק-ארז מברנז'ת העיגולדים התל-אביבית.

מי שחושש מסולברג יכול להירגע: מלבד העובדה שמדובר בשופט מקצועי, שופט אחד בעליון אינו יכול לשנות לבדו את כיוון הספינה, אלא אם מדובר בעילוי כריזמטי הסוחף את חבריו בהנמקותיו. אם כבר, צפוי שזו תהיה ברק-ארז.

והכי חשוב, כעת כבר לא יוכל הימין לזמזם את המנטרה הידועה על החבורה מרחביה. ההשתק הזה כשלעצמו, גם הוא מהווה בשורה טובה לערכאת השיפוט הבכירה.