צדקו אלה שיצאו במחאה חריפה, מהרגע הראשון, כשבירושלים הקימו קווי תחבורה ציבורית על טהרת האפליה המגדרית, כשהשתיקו את קול האישה בערים הגדולות ובתוככי הצבא, וכשבבית שמש ובאשדוד התפרצו גברים על טניה רוזנבליט ועל נעמה מרגוליס. אבל לא צדקו רבים ממשתתפי ההפגנות ובעלי הטורים, כשכמעט בין לילה הפכו את אפליית הנשים המתמשכת לעוד היבט של יחסי חרדים-חילוניים.
שאלה כאובה זו, הזועקת לפתרון כבר שנים רבות, הפכה בקלות רבה מדי לתחליף זמין ונוח לטיפול שורש באפליה על בסיס מגדרי. נראה, שקל יותר להצביע בחוסר בושה ותבונה על "האויב" (במקרה זה, החרדי), מאשר ליטול אחריות על הזנחת נשים לאורך זמן. הנטייה להאשים קבוצה מסוימת בבעיה חברתית היא מרשם בדוק לחוסר מעש.
רק בעוני אין תחרות
העלייה של 66% במעשי ההתנכלות לנשים בשנה האחרונה (על-פי נתוני המרכז הרפורמי לפעילות חברתית), היא רק קצה הקרחון של תופעה עמוקה בהרבה. אפליה על בסיס מין, ניתן למצוא כמעט בכל קהילה, תחום ופינה בארץ.
נשים היום מהוות למעלה מ-60% ממקבלי תואר ראשון, ויותר ממחצית הזוכים בתואר שלישי. שיעור הפרופסוריות מן המניין, עומד על פחות מ-15%, כבר למעלה משני עשורים. מעל 60% מעובדי המדינה הן נשים. עם כל החקיקה המחייבת העדפה מתקנת במוסדות ציבור, מקומן נפקד כמעט בכל הדרגות הגבוהות.
אפשר להצביע על העלייה בייצוג הנשים בכנסת (היום 20%) כהישג ביחס לעבר. במבט השוואתי, גם כאן ישראל מדשדשת אי שם בתחתית העשירייה השישית בעולם (והרבה מאחורי מדינות אירופה).
למרות הישגיהן המרשימים, נשים מוצאות עצמן במאבק מתמיד על מקומן בעולם העסקים, התרבות, התקשורת, החינוך, הניהול והרוח. ישראל לא השכילה, כמו רבות מהדמוקרטיות המתקדמות בעולם, לצרף נשים לצמרת ההנהגה הכלכלית והחברתית. נראה, שהיא מוכנה להמשיך ולוותר על למעלה ממחצית ההון האנושי המשובח שלה. רק במקום אחד אין תחרות: עוני - 70% מהחיים מתחת לקו העוני הן נשים.
שטף הדיבורים בגנות "הדרת" הנשים, הפך לאחד ממופעי הצביעות הדוחים ביותר. רבים מאישי הציבור שיצאו חוצץ נגד דחיקת נשים לירכתי האוטובוסים, לא נקפו אצבע בכדי לתקן עוולות כלפי נשים בצבא, במוסדות החינוך, במקומות העבודה, בפוליטיקה ובמשק.
מאחורי המחאה, עומדת לעתים קרובות הסכמה בשתיקה לאפליה ושנים ארוכות מדי של הזנחה. אי-שוויון מובנה זה ישתנה אך ורק כשדורשי טובת הנשים יפנימו, שמעמד האישה היא לא בעיה של נשים בלבד, אלא אתגר חברתי ראשון במעלה.
הכותבת היא דיקן ביה"ס לממשל ולחברה במכללה האקדמית ת"א-יפו ומנהלת משותפת של המרכז לקידום נשים בשירה במכון ון ליר
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.