מיט רומני והמפלגה הרפובליקנית: לא סיפור אהבה

לכאורה, מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות צריכה להיות מונחת בכיסו של מיט רומני, איש העסקים המורמוני. בהשוואה למתחריו הוא צריך להיות ברירת המחדל הטבעית של המצביעים בבחירות המקדימות של הרפובליקנים. ראו עם מי הוא מתמודד: עם סנטור לשעבר שיוצא נגד אמצעי מניעה ושמשווה הומוסקסואליות למשכב בהמה (ריק סנטורום); עם מושל מדינה שמטיף להחזיר את חיילי ארה"ב לעיראק ושמוחו מגלה נטיה לקיפאון בהופעות פומביות (ריק פרי); עם מחוקק ליברטאריאני שאין לו בעיה עם הרואין או עם נשק גרעיני באיראן (רון פול); או עם פוליטיקאי שנטש את אשתו חולת הסרטן לטובת עוזרתו הצעירה (ניוט גינגריץ').

אבל לא. רומני, שרחוק מאוד מלהיות ליברל יפה נפש, אינו מצליח למצוא מסילות אל לב הבוחרים הרפובליקניים, אולי בגלל העובדה ששיעור הימנים הקיצוניים בקרב אלה מהם שטורחים להצביע בבחירות המוקדמות גבוה במידה בלתי פרופורציונלית משיעורם באוכלוסיה הכללית, במיוחד בשלוש המדינות שבהן נערכים הסבבים הראשונים, ובמידה רבה מכריעים, של הבחירות המקדימות - אייווה, ניו-המפשיר וקרוליינה הדרומית.

צמיחת זרם מסיבת התה ב-2010 הקצינה עוד יותר את ליבת הבוחרים הרפובליקניים. בשבילם, רומני הוא, במקרה הטוב, פרווה, לא בשר ולא חלב; פוליטיקאי שהתנ"ך שלו הוא שבשבת הרוחות ושיומרותיו הימניות הן עלה תאנה לאג'נדה של וול סטריט, לא לאג'נדה של הימין האמיתי, הלעומתי, האנטי ממסדי. בעיניהם רומני הוא שליח ה"ממסד", והממסד הרפובליקני, בעיניהם, אינו טוב בהרבה מזה של הדמוקרטים.

רומני נראה כמי שלבוש חליפת טפלון. הוא למד כיצד להדוף התקפות מילוליות של מתחריו בחיוך קל. כדורי הבוץ שמוטחים בו בעימותים טלוויזיוניים לא מותירים עליו כתם נראה לעין. הוא רהוט, בקי וקר מזג, וזו אולי הבעיה שלו. הוא לא מזיע, לא מתלהם, בניגוד לרבים מאלה שהוא מבקש את קולם. רוב בוחרי הימין הרפובליקני היו מגדירים עצמם אזרחים שורשיים, בני המעמד הבינוני או בינוני נמוך, רומני משתייך לאצולה הפיננסית וככזה הוא אינו מצליח להתחבר אל ליבת מפלגתו ויהיו התקפותיו על ברק אובמה ארסיות וחריפות ככל שיהיו. זו הסיבה לכך שהימין הקיצוני מנסה נואשות לבלום את רומני ולהתאחד סביב "לא רומני", מועמד חלופי שיגלם את כל מה שרומני הוא לא.

בה בעת, אפילו אויביו מימין מבינים, גם אם הם אינם מודים בכך בפומבי, שהלך הרוח שלהם אינו הלך הרוח של הציבור בארה"ב ושהפוליטיקאים שהם היו רוצים להכניס לבית הלבן לא ייבחרו לעולם בבחירות כלליות לנשיאות. איזה סיכוי יש לריק סנטוטרום שהכריז כך, בראיון: "נוצרים רבים מאמינים שאמצעי מניעה הם בסדר גמור. אבל הם לא בסדר. בתחום חיי המין נותנים אור ירוק לעשות דברים שמנוגדים לדרך שבה דברים צריכים להיעשות". (למען האמת, אפילו רומני חמק מנקיטת עמדה ברורה נגד הטירוף הזה, בעימות טלוויזיוני).

וכך, יום אחד לפני הבחירות המקדימות בניו-המפשיר (ג), מתחבטים הרפובליקנים בין צו הלב, שמורה להם לבחור אידיאולוג שמרני כמועמד לנשיאות, לבין צו השכל, שמכתיב הצבעה בעד פוליטיקאי מתון יחסית, שלא יפחיד את המצביעים בבחירות הכלליות.

רומני צפוי לנצח בניו-המפשיר. זו כמעט מדינת הבית שלו. הוא היה מושל מדינת מסצ'וסטס השכנה ורבות מערי ניו-המפשיר הן בעצם פרברים של בוסטון. ובכל זאת, בסקר העדכני ביותר התמיכה בו ירדה מ-44% ל-35%. השאלה היא איפוא איזה ניצחון ינחל רומני. אם הפער בינו לבין המתמודד שיזכה במקום השני יהיה חד-ספרתי, זה יהיה ניצחון אנמי שיצביע על חולשה מתמשכת, לאחר שבבחירות באייוה הוא גבר על ריק סנטורום רק בשמונה קולות.

המאבק האמיתי בניו-המפשיר מתחולל עתה על המקום השני. לפי הסקר, רון פול זוכה ב-20% תמיכה. מושל מדינת יוטה, ג'ון האנטסמן, שנחשב המתון ביותר מבין כל המתמודדים, נמצא במקום השלישי, עם 11%. מאחור, עם אחוזי תמיכה חד-ספרתיים, נמצאים גינגריץ' (9%), סנטורום (8%) ופרי (1%).

אנליסטים אומרים שבוחרי ניו-המפשיר יודעים להוציא אוויר מבלון נפוח. גינגריץ', שקיבל תרומה "עקיפה" (כלומר לא לו אישית אלא לארגון שמזוהה עמו) בסך חמישה מיליון דולר ממוגול בתי-ההימורים שלדון אדלסון, צפוי להציף את המדינה בגל של תשדירי בחירות נגד רומני, במיחד סרט וידיאו שמציג את רומני כ"חמסן תאגידי", שהיה אחראי לפיטורי מאות עובדים כאשר היה מנכ"ל חברת השקעות פרטיות בשנות ה-80. גינגריץ' יכול לנסוק, לפי כמה הערכות. כך גם האנטסמן, שהתבלט בשני עימותים טלויזיוניים בסוף השבוע בניו-המפשיר.

אבל השורה התחתונה היא שאיש אינו יכול לדעת מה יהיו תוצאות הבחירות מחר. המתמודדים כבר מתמקדים באתר הסבב הבא - קרוליינה הדרומית, שתערוך את הבחירות המקדימות שלה בעוד שבוע. אם רומני יצא מנצח בניו-המפשיר ובקרוליינה הדרומית, יש לו סיכוי רב לזכות במינוי הרפובליקני, על אפם ועל חמתם של אויביו מימין.