תעמולה במסווה של עיתונות

יאיר לפיד. בהתחלה החלטתי לא לכתוב עליו. חשבתי, מה אכתוב? הרי אין לי מושג מה הולך להיות אתו. אמנם אני קורא ורואה איך הבעיה הזאת לא מפריעה לעמיתי. הם יודעים, ומעריכים ומנבאים: 15 מנדטים, אולי 30, ואולי כלום. יקים מפלגה חדשה, אבל אולי יצטרף למפלגה קיימת; ושבכל מקרה, המפה הפוליטית אחרי לפיד כבר לא תיראה כמו לפניו.

רעידת אדמה. הלך על הליכוד. ועל קדימה. ועל העבודה אין מה שיילך. ואני, מה שקרוי עיתונאי ותיק, כבר ראיתי כמה מפלגות ששינו את המפה הפוליטית לבלי הכר. כמו למשל שינוי של האב טומי לפיד. והנה אנחנו פה, והמפה הפוליטית, למרבה הצער מסרבת להשתנות.

מי פה מביש?

אבל הנה אתה בכל זאת כותב עליו, אתם מטיחים בי בצדק רב. אז אומר לכם למה. ההחלטה לא לכתוב החזיקה מעמד, עד שנתקלתי באמירה של לפיד שהוא מקווה כי פרישתו מהעיתונות תחסל את הצעת החוק "המבישה" לצינון עיתונאים.

תמהתי: מבישה? מה מביש בכך שמעברם של עיתונאים לפוליטיקה לא ייעשה מהיום למחר? כך מקובל לגבי פקידי ציבור, קציני צבא וכיו"ב. אם בכלל, אז לגבי עיתונאים צינון הרבה יותר מוצדק, כי המקצוע שלהם נותן אפשרות פז לתעמולה מוקדמת במסווה של עיתונאות.

ההוכחה שנתן לפיד

הרי זה בדיוק מה שלפיד עצמו עשה במשך חודשים ארוכים, ונראה לי שהתנהגות זו היא המבישה. ב"ידיעות אחרונות", בערוץ 2, בכל מקום בו יש לו נוכחות, ואיפה אין לו, הכין לפיד את כניסתו לפוליטיקה.

הוא כתב מניפסטים, ילדותיים לטעמי, הקריא את האני מאמין הפוליטי-חברתי שלו, ברמת ערוץ 2 מביכה; הפריח אמירות וסיסמאות קלישאיות. אם יש הוכחה לצורך בחוק צינון, לפיד נתן אותה בצורה בוטה וברורה (כמו שלי יחימוביץ' לפניו, כמובן).

מה פה אנטי-דמוקרטי?

ההתייחסות של כוכב הפוליטיקה הנולד אופיינית לעיתונאים רבים הרואים עצמם זכאים לזכויות יתר. אנחנו רואים את זה במאבק העיתונאים להעניק לערוץ 10 זכויות שלא ניתנות לאחרים; ועכשיו לפיד, ועוד עיתונאים, מתנגדים שהחוק יאסור עליהם לתת כשרות לאמביציות שלהם, תוך מצג שווא של עבודה עיתונאית. לפיד אימץ כמובן את המנטרה "חוק אנטי-דמוקרטי". מה כן דמוקרטי? מה שהעיתונאי אומר וחושב שהוא דמוקרטי.

לפיד והמאמר

עכשיו כך: אני בהחלט בעד לפיד בפוליטיקה, אבל עם סיפור: פעם, כשהייתי העורך האחראי של עיתון "הארץ", הביע גרשום שוקן, העורך הראשי, את מורת רוחו על שהכנסתי לעיתון מאמר של עיתונאי ידוע, שבעיניו היה נחות.

אמרתי לו: מר שוקן, אני מבטיח לך שזה לא יהיה המאמר הכי גרוע בעיתון. הוא חייך ועשה בידו תנועת ייאוש. ואתם יודעים מה? בסוף זה כן היה המאמר הכי גרוע.