אופרה ווינפרי לשלטון

בעצם, מדוע לא? עורכי דין יכולים? לגנרלים בדימוס מותר? גם שדרנים יכולים לקפוץ לפוליטיקה. למען האמת, כמעט משונה שבארצות חופשיות שדרנים אינם מרכיבים ממשלות. כאשר הנכסים החשובים ביותר של שאפתן פוליטי הם שמו ותווי פניו, מי לנו ידועי שם וידועי תווים יותר מן האנשים אשר על המיקרופון?

ב-1979 התפרסם בארצות הברית ספר משעשע של תחזיות לשנות ה-80. עד סוף העשור, הבטיחו החזאים, ארצות הברית תחדל לבחור נשיאים, ותתחיל לבחור את המגיש הראשי של חדשות הערב בטלוויזיה. כן, בימים ההם עדיין לא היו כבלים, בוודאי לא היה אינטרנט. בכל אזור עירוני היו רק שלוש הרשתות הגדולות לצד כמה תחנות מקומיות. חדשות הערב, 23 דקות נטו, היו מאורע חדשותי חסר תחליף. בערך חצי האוכלוסייה צפתה בהן.

וולטר קרונקייט של סי.בי.אס היה חלק הכרחי בכל ביוגרפיה אמריקאית. הוא דורג בין עשרת האנשים רבי ההשפעה ביותר. הוא האיש שהודיע לאמריקה בתחילת 1968 כי היא אינה יכולה עוד לנצח במלחמת וייטנאם. יש אנשים החושבים שהיא דווקא יכלה, אבל תחזיתו של קרונקייט הספיקה. "אם הפסדתי את קרונקייט", אמר הנשיא לינדון ג'ונסון, "הפסדתי את האמריקאי הממוצע".

קרונקייט אפילו הוזכר מפעם לפעם כמועמד אפשרי לכהונת סגן הנשיא. לאחר מותו, לפני שנתיים ויותר, התגלה שהוצע לו להתמודד על כהונת הסנאטור של מדינת ניו יורק. אבל קרונקייט לא התפתה.

הנשיאה ווינפרי

מפתיע עד כמה איש בעצם לא התפתה. לפני שנתיים היו ספקולציות שאחד המגישים הפוליטיים של ערוץ הכבלים MSNBC יתמודד על כהונת הסנאטור של מדינת פנסילבניה. לא התמודד. מפעם לפעם אנשים שואלים מדוע לכל הרוחות אופרה ווינפרי, מלכת הטלוויזיה, לא ניסתה לרתום את הפופולריות הנדירה שלה לקריירה פוליטית. היא משיקגו. תארו לעצמכם שהיא הייתה מחליטה להתמודד ב-2004 על מושבה המתפנה של מדינת אילינוי בסנאט.

מי היה בכלל מעז להפריע לה? בוודאי לא חבר זוטר באסיפה המחוקקת של המדינה, אחד, ברק אובמה. ומי היה עוצר את מרוצתה של אופרה לבית הלבן? (שלוש פעמים בשנות ה-90 ניסה פרשן טלוויזיה ימני מאוד, פטריק ביוקנן, להיבחר לנשיא. אבל הוא תמיד היה פוליטיקאי, גם כאשר התחפש לעיתונאי.)

בסנאט של ארצות הברית יש כיום שני חברים עם רקע תקשורתי מסוים. סנאטורית מטקסס, קיי ביילי הא'ציסון, הייתה כתבת טלוויזיה בתחילת דרכה. אל פראנקן, סנאטור ממינסוטה, נודע לציבור כקומיקאי בתוכנית הבידור והסאטירה סטרדיי-נייט-לייב, ואחר כך ניסה להגיש תוכנית רדיו פוליטית.

בארץ כל-כך מתוקשרת וכל-כך מטולווזת היה אפשר לצפות שכוכבי טלוויזיה יישבו על חצי המושבים בקונגרס, או יכהנו כמושלי מדינות. לא קרה. לא הייתה כשלי יחימוביץ', לא היה כיאיר לפיד.

אני מודה שכניסתם של יחימוביץ' ושל לפיד לפוליטיקה, גם כניסתו של ניצן הורוביץ, היו לצנינים בעיניי. אני מעדיף לפחות את העמדת הפנים של הפרדת עיתונות מפוליטיקה. בלי העמדת פנים אין סטנדרטים, הכול פרוץ והרשות נתונה. אני חושב שבדיעבד כל השלושה יכולים להיחשד שהם שירתו שאיפות אישיות שלא התיישבו עם מעמדם.

כלפי זה אפשר להביא לפחות טענת-נגד אחת: ההשתפשפות.

ההתבגרות הרטורית

בבריטניה, שהיא מקור ההשראה של כל הדמוקרטיות הפרלמנטריות, הטוענים לכוח פוליטי משתפשפים במליאת בית הנבחרים. פעם לא היו כלל ועדות בפרלמנט הבריטי, היה רק הנאום התקופתי במליאה. בכירים היו עוקבים אחר ההתבגרות הרטורית של זוטריהם; מנהיגים היו נבחנים על-פי האקרובטיקה המילולית שלהם. כך צמח בנג'מין ד'יזראלי, כך צמח וינסטון צ'רצ'יל.

הדייר הנוכחי בדאונינג סטריט, דיוויד קמרון, היה רק בן 39 כאשר נעשה מנהיג האופוזיציה, ללא כל ניסיון מיניסטריאלי. מבחן הבגרות שלו היה רטוריקה. הוא נבחר למנהיג ב-2005, ואחר כך הציל את מנהיגותו ב-2008, בזכות יכולתו הווירטואוזית לשאת נאום רהוט וארוך באוזני ועידת מפלגתו ללא טלפרומפטר, ומבלי להציץ אפילו פעם אחת בטקסט. ארץ שלמה עקבה אחריו בהשתאות ובהערצה.

הכנסת של ישראל, לרוע המזל, אינה פורום לשיפור היכולת הרטורית. יש לזה שורה של סיבות, החל מהתמוטטות הסטנדרטים של העברית המדוברת, המשך בכללי ההשתתפות, וגמור במבנה האולם. המיקרופון באולפן השידור הוא אפוא תחליף ישראלי למליאת בית הנבחרים הבריטי.

מסע הלימודים של הילרי

אבל אם אמנם האולפן הוא המקפצה והמיקרופון הוא המנוף, הקופצים צריכים למסור דין-וחשבון על מעשיהם אצל המיקרופון. לפני כל שאלה על תוכניותיו הפוליטיות ועל עמדותיו בענייני חוץ וביטחון, יאיר לפיד צריך לשכנע את הציבור שהוא לא העמיד פנים כאשר אמר שהוא עיתונאי; שהיו לו תודעה עיתונאית, ואתיקה, ודרגה מספיקה של ריחוק, והגינות בסיקור, ונכונות אותנטית להקשיב.

אין כל סיבה להניח לו להשתמט מדיון כזה במשיכת כתף, בקריצה, בהרמת קול, או בהרמת גבה.

הוא צריך להראות שהוא יותר מקורא מלוטש של קריאות ביניים, יותר ממקניט לאומי, יותר מהשתקפות אלגנטית של סך כל חספוסי החברה והתרבות. כניסתו לפוליטיקה תוכל להיות מעשה של אומץ לב, ובלבד שלא תהיה עוד סיבוב במלחמת רייטינג. כדי שהוא יהיה יותר משובר כלים בנוסח אבא, כדי שהוא יטביע חותם חיובי רב ימים, אין זה מספיק בשבילו להיות פופולרי. בוודאי אין זה מספיק בשבילו לאסוף סביבו רשימת אישים.

כאשר הילרי קלינטון החליטה להתמודד על כהונת הסנאטור של מדינת ניו יורק, אף כי מעולם לא התגוררה שם, היא שבתה את לבם של המצביעים בגילוי פומבי של ענווה: היא התחילה מסע לימודים של חודשים אחדים, על-פני כל המדינה הזו (35 מיליון בני אדם).

היא באה להקשיב, באריכות, בסבלנות, בתשומת לב, בעניין. משהו מעין זה צריך לעשות גם לפיד. הוא התרגל במשך שנים להיות נשמע, הוא התרגל לראשים המסתובבים לאחור, הוא התפלש באבק כוכבים. עכשיו הגיע זמנו להאזין בסבלנות.