היו צעקות רבות בכנס המחאה, "תקשורת תחת אש", שערכתי בכנסת בשבוע שעבר. צעקות של מפיקים ויוצרים, שעולמם הולך ומצטמק; צעקות של עובדי ערוץ 10, שבעוד שלושה שבועות מאבדים את מקור פרנסתם; וגם דיבורים קשים של גורמים המעורבים בענף התקשורת והעיתונות בישראל, שרואים בדאגה את המערכה המתנהלת נגדו.
והייתה גם שתיקה. שתיקה גדולה של רה"מ ושריו, של חברי הכנסת מהקואליציה. כולם שתקו, כולם לא באו, וכולם מחכים כנראה שה"כלבים ינבחו והשיירה תעבור".
פעמים רבות משתמשים במונח "דחוף" או "חסר תקדים" באופן גורף, וקצת מבזים בכך את המילים הללו. אבל הפעם, אני סבור, וכך גם עלה מדברי המשתתפים בכנס, התקשורת הישראלית נקלעה למצוקה גדולה. לפנינו שילוב קטלני של מצב כלכלי קשה, יחד עם ממשלה וקואליציה הרעבות לכוח ומבקשות שינוי יסודי. שילוב זה מזמין שימוש במנעד של אמצעים, שתכליתם רכישת השפעה על התקשורת והכוונתה.
"אנחנו לא יכולים יותר עם התקשורת השמאלנית והמוטה", הודה השר גלעד ארדן במליאת הכנסת. השבתי לו, שהתקשורת היא רק המתווך ודרכה מגיעים לציבור רחב ובגדול. אחרי למעלה מ-34 שנה, שבמרביתם היה הליכוד בממשלה והוביל אותה, לא ייתכן עוד שימוש בטענה שחוקה והזויה זו - "תקשורת עוינת".
כדאי לבחון, אם כל דרכי הממשלה נקיות וטהורות וכל כוונותיה טובות. אולי פשוט דור אחרי דור של עיתונאים, ותיקים וצעירים, ממלאים כהלכה את שליחותם במקצוע נפלא זה, ומשמשים פה ואוזניים לציבור רחב התלוי בהם וזקוק להם.
המערכה שאסרה הממשלה על התקשורת, היא צלע אחד במשולש, שזרועותיו האחרות הן בית המשפט העליון והחברה האזרחית. שלוש מערכות דומות ושונות, הסובבות את הכנסת ואת הממשלה, ומפעילות עליה מעין בקרה וחקירה. את הבקרה הזו רוצה הממשלה להפסיק. רה"מ, שתפיסת עולמו הכלכלית בנויה על תחרות וביזור, מוכן אפילו להפוך את דעתו ולצמצם את היצע התקשורת בישראל, וממילא גם את התחרות בין אמצעי התקשורת השונים. כל-כך מפריעה התקשורת לרה"מ.
נקמתם השקטה של הטייקונים
ערוץ 10, כמשל, הוא דוגמה לגוף תקשורתי, שלא הבין את כללי המשחק החדשים. הערוץ המשיך לעשות עבודה עיתונאית, נקייה בדרך-כלל, אולם קצפו של רה"מ יצא בדיוק בשל כך. התוצאה הייתה, כי אותו מכבש, שהופעל לפני שנתיים כדי לחלץ את הערוץ ממצוקתו, נתן בשבוע האחרון את החותמת הסופית בתעודת הפטירה שלו.
עובדי הערוץ עדיין אינם יודעים מה יעשו. מאחוריהם מסתתרות מאות משפחות, שבבת אחת איבדו את פרנסתן. גם תעשיית הפרסום, ששגשגה בשנות השפע, עומדת בפני שוקת שבורה.
ייתכן שמובילי המחאה החברתית לא יאהבו לשמוע זאת, אולם נקמתם הקטנה והשקטה של הטייקונים היא בצמצום עוגת הפרסום בהיקף ניכר, בין היתר, בטענה כי אין זו אינה עונה טובה לפרופיל גבוה. כך יוצא, כי רבים מאלה שצעדו ברחובותינו בקיץ החם האחרון, הפגינו נגד עצמם, למרבה הכאב.
ישראל הגיעה להישגים נפלאים בזכות יוצרים ומפיקים בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע. הסרטים הישראלים, שמקורם בדרמות הישראליות שצמחו בערוצי הטלוויזיה, הכבלים והלווין, הם אחד מענפי היצוא המרתקים שלנו.
גם אם הכנסותיהם אינן גבוהות, הרי שהם מקהים את עוצמת הביקורת נגד ישראל ונותנים לה לגיטימציה באמצעים תרבותיים. לאנשים הללו תחסר הבמה ויחסרו עוד במות, אם תימשך מגמת הקיצוץ וההתכווצות של התקשורת בישראל.
הם צעקו בכנסת. בצדק צעקו. לא רק בשבילם, אלא גם בשבילנו, כי הם השגרירים שלנו ובזכותם מסתכלים עלינו בעין קצת יותר יפה ברחבי העולם.
רה"מ יכול עוד ברגע האחרון, כמחווה של חסד, לאשר את הצעת החוק שהגשנו, איתן כבל ואני, בדחיפות של הרגע האחרון. היא מציעה להמיר את מחויבות ערוץ 10, בהיקף של כ-45 מיליון שקל, בתכניות סוגה עלית, שישודרו בערוץ זה, מעבר למחויבויותיו לזיכיון.
זהו מצב Win-Win. כולם ייצאו נשכרים: הציבור, שהמבחר העומד בפניו יישאר מגוון; הערוץ יזכה במנה של תכניות טלוויזיה מעולות; המפיקים והיוצרים ימשיכו להניע את גלגלי ההפקות למיניהן; לעובדים תהיה משכורת בסוף החודש; ואפילו רה"מ יוכל להיות מרוצה, כי בטלוויזיה תהיה תחרות - ותחרות היא הרי דבר רצוי ואפילו חיוני, נכון אדוני רה"מ?
הכותב הוא ד"ר לתקשורת ולמדע המדינה וח"כ בסיעת קדימה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
