בג"ץ מציג: שיעור באזרחות

פרוקצ'יה, הנדל ומה שביניהם

לעתים נדירות בלבד זוכה הציבור להציץ אל הנעשה מאחורי הקלעים בבית המשפט העליון, כפי שהתאפשר לו בשבוע שעבר (ד'), עם פרסום פסק דינו של בג"ץ בעתירות לביטול חוק האזרחות.

בפסק הדין, המשתרע על יותר מ-220 עמודים, דחה הרכב של 11 שופטי בג"ץ, ברוב דחוק של 6 נגד 5, את העתירות שהוגשו ב-2007 לביטול חוק האזרחות, המונע מפלסטינים לקבל מעמד של תושבות או אזרחות בישראל בשל נישואים לאזרח ישראלי, מכוח "איחוד משפחות".

בדעת הרוב, שלפיה נקבע כי חוק האזרחות הוא חוקתי ואין לפסול אותו, מחזיקים הנשיא המיועד של העליון, אשר גרוניס, וכן השופטים אליעזר ריבלין, מרים נאור, אליקים רובינשטיין, חנן מלצר וניל הנדל.

את דעת המיעוט, שגרסה כי יש לפסול את החוק בשל פגיעתו הלא-מידתית בזכויות החוקתיות לחיי משפחה ולשוויון, הובילה הנשיאה היוצאת, דורית ביניש, ועמה השופטים אדמונד לוי, עדנה ארבל, סלים ג'ובראן ואסתר חיות.

השופט ניל הנדל כלל לא ישב בהרכב המקורי בעתירות הללו, שהדיון בהן החל עוד לפני שהוא התמנה לבית המשפט העליון. הנדל נכנס להרכב, שדן בעתירו, בעקבות פרישתה של השופטת אילה פרוקצ'יה, שהייתה בהרכב המקורי ופרשה מבית המשפט העליון ב-20 באפריל 2011.

החילופים הללו עשו את ההבדל כולו: כבר בפסק הדין הקודם בעתירות נגד חוק האזרחות, שניתן ב-2006, הייתה השופטת פרוקצ'יה בעמדה כי על בג"ץ לפסול את החוק בשל אי-חוקתיותו. גם הפעם הייתה זו עמדתה של השופטת, ואם פסק הדין היה מתפרסם עד 20 ביולי 2011 - כלומר עד תום 3 החודשים שבהם רשאי שופט בדימוס להשלים כתיבת פסקי דין - העתירות נגד חוק האזרחות היו מן הסתם מתקבלות, ברוב של 6 נגד 5, והחוק היה מתבטל.

אלא שלא כל השופטים בהרכב המורחב השלימו את כתיבת פסקי הדין שלהם עד המועד הזה, וכתוצאה מכך נכנס השופט הנדל בנעליה של השופטת פרוקצ'יה, והעניק את הרוב לשופטים, שביקשו לדחות את העתירה ולהותיר את החוק על כנו.

מיהם השופטים הללו? בית המשפט העליון מסרב לומר. ואולם, השופט בדימוס אדמונד לוי חשף, במסגרת פסק הדין שלו בעתירות נגד החוק, את זהותו של אחד מהם - הנשיא המיועד אשר גרוניס.

החלטה בדקה ה-90

פסק הדין פורסם בשבוע שעבר באופן חריג בשעות הערב, שעתיים וחצי לפני תום פרק הזמן שבו היה רשאי השופט בדימוס לוי לפרסם את פסק דינו. מאחר שלוי פרש מהעליון ב-11 באוקטובר 2011, הסתיימה התקופה הזו ביום רביעי בחצות. פסק הדין בפרשת חוק האזרחות התעכב עד לרגע האחרון, מאחר ש-3 משופטי הרוב סיימו לכתוב את חלקם בפסק הדין רק ביום שלישי.

את הפרטים הללו חשף השופט לוי עצמו בפסק דינו, בהערות שכתב "בטרם נעילת שער". וכך כתב השופט לוי: "בחודש יוני 2010 הפצתי את חוות-דעתי בקרב שופטי המותב המקורי, שנקבע לדון בעתירות שבפנינו. אותה שעה היה מועד פרישתי לגמלאות רחוק דיו כדי לאפשר לחבריי לגבש את עמדותיהם בסוגיות שבמחלוקת ולהעלותן על הכתב. לדאבוני, 3 מתוך חוות-הדעת בהן חלקו חבריי על השקפתי הועברו אליי רק ביום 10.1.2012, שתיים מהן בשעות הערב, היינו כיממה ומחצה בלבד לפני תום המועד המאפשר לי לחתום על פסק הדין".

עולות איפוא כמה שאלות: מדוע לא סיימו שופטי הרוב את כתיבת חלקם בפסק הדין לפני פרישתה של פרוקצ'יה? האם עשו זאת במכוון כדי להוציאה מההרכב הדן בעתירות? וכן, מי החליט על כניסתו של השופט הנדל להרכב, והאם החלטה זו קשורה לעמדתו בתיק, כפי שבוטאה לבסוף בתמיכתו בדחיית העתירות? בית המשפט העליון מסרב להשיב לשאלות הללו, בנימוק כי "אין זה נהוג למסור פרטים באשר לאופן העבודה של השופטים".

משחק כפול של ביניש?

השופטים פרוקצ'יה ולוי מסרבים כמובן למסור פרטים נוספים על ההתנהלות הפנימית בעליון בתיק חוק האזרחות. ואולם מתברר כי נעשה מאמץ לסיים את כתיבת פסק הדין עד יולי 2011, מועד סיום כתיבת פסקי הדין של פרוקצ'יה, אלא שהמאמץ לא צלח, נוכח העומס הכבד על שופטי העליון, שעבדו אז בהרכב חסר מאוד.

פרוקצ'יה עצמה דווקא סיימה את חלקה בתיק הזה - כמו גם בכל התיקים האחרים שהיו על שולחנה. היא לא כתבה פסק דין ארוך משלה, אלא הצטרפה לדעת המיעוט של הנשיאה ביניש, שתמכה בביטול החוק.

ואולם לאיש משופטי העליון לא היו כל טענות כלפי מי מחבריו, על כך שלא הספיק לסיים את הכתיבה במועד. לא כך היה הדבר, אם השופטים היו נכשלים גם מלסיים את כתיבתם עד יום רביעי, במסגרת תחום הזמנים של לוי. זאת, משום שהחלפתו של לוי הייתה גוררת דרישה לקיים דיון נוסף במעמד הצדדים, מה שהיה מעכב את התיק עד לאחר פרישתם של ביניש וריבלין, ואז היה צורך להקים הרכב חדש לגמרי, ולשם כך להמתין לתחילת כהונתם של השופטים החדשים בעליון. כדברי אחד משופטי העליון, מצב כזה היה "בלתי מתקבל על הדעת" ומהווה "חצייה של קווים אדומים בעליון".

אפשר שביניש הייתה יכולה להפעיל על השופטים לחץ לסיים את כתיבתם לפני פרישתה של פרוקצ'יה, אלא שהיא נמנעה מלעשות זאת. בסופו של דבר הייתה זו ביניש שהורתה להכניס להרכב את השופט הנדל, שהעניק לבסוף את הרוב לעמדה המנוגדת לשלה. יש כבר מי שהעלה טענה קונספירטיבית על כך שביניש שיחקה כביכול "משחק כפול", שבו נקטה עמדה מוסרית בעד ביטול החוק, אך וידאה שעמדתה תישאר במיעוט.

מבית המשפט העליון נמסר ביחס להחלטה לכלול את הנדל בהרכב, כי "עם פרישתה של השופטת פרוקצ'יה ובהיעדרו של השופט יורם דנציגר מבית המשפט, שובץ השופט הנדל על-פי סדר הסניוריטי, כמקובל בבית המשפט העליון".

כוחה של מקריות: אלמלא החלטת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לפתוח בחקירה פלילית נגד דנציגר - אפשר שהתוצאה הייתה שונה.

אדמונד לוי מתקומם

השופט גרוניס פתח את פסק דינו בציטוט של הנשיא בדימוס, אהרן ברק, ולפיו "זכויות אדם אינם מרשם להתאבדות לאומית". הוא גם הוסיף וכתב כי "אין ספק כי שיעור מסוים מהפלסטינים שיקבלו מעמד בישראל כתוצאה מנישואיהם לאזרחי ישראל, יהיה מעורב במעשי טרור".

השופט אדמונד לוי, בהתבטאות שיפוטית אחרונה, הגדיר דברים אלה כ"מקוממים". "אני תוהה על מה מתבססת הנחה זו", תקף השופט לוי, שחש שהערותיו של גרוניס מציירות אותו כמי שלא נתן משקל מספיק לשיקולי ביטחון ואת שופטי המיעוט כמי ש"נתנו גושפקנא למה שמכונה 'זכות השיבה'".

בעקבות זאת, הוסיף השופט רובינשטיין ברגע האחרון הערה נוספת לפסק דינו: "מבקש אני להפיס את דעתו של חברנו השופט לוי", הוא כתב, "שאין כל מקום שבעולם, חלילה, להעלות כנגדו או כנגד שופטי המיעוט טענה של אי-רגישות לביטחון המדינה". (בג"ץ 466/07).