ההתקפות על לדור אינטרסנטיות

העיניים הגדולות של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, הרגו אותו. לא, אין הכוונה למעטפות המזומנים או הטיסות במחלקה ראשונה, לכאורה כמובן, שאליהן אולמרט התפתה, אלא לצורך הבלתי נשלט שלו למנות כל סנגור צמרת לצוות ההגנה שלו. לא הספיקו לו עורכי הדין אלי זהר, נבות תל-צור ורועי בלכר. עם תחילת משפטו של אולמרט ב-2009, התייצב בבית המשפט סנגור נוסף, יהודה וינשטיין שמו, שטען בשם אולמרט.

שנה לאחר מכן, ב-2010, נבחר וינשטיין ליועץ המשפטי לממשלה, וכללי ניגוד העניינים חייבו אותו למשוך את ידיו מכל עיסוק בתיקיו המתגלגלים של אולמרט. יוצא שאולמרט במו-ידיו הכתיר את פרקליט המדינה, משה לדור, לסמכות העליונה המחליטה בפרשות הפליליות שאולמרט מעורב בהן.

הפרקליט שהתייצב לחקור בעצמו את מוריס טלנסקי בעדות המוקדמת שהשמיע בבית המשפט בירושלים, הוא זה שבפקודתו הגיעה פרשת הולילנד לפתחו של בית המשפט בתל-אביב, שבו תישמע בקרוב עדותו המוקדמת של עד המדינה בפרשה, ש"ד.

להלכה, מי שעומד בראש התביעה הכללית, דרגה אחת מעל פרקליט המדינה, הוא היועץ המשפטי לממשלה. אולם למעשה, מאז מינויו הפך לדור לבעל משקל סגולי מרכזי, המאפיל לא פעם על היועץ שמעליו. תחילה, בשל חוסר ניסיונו של היועץ הקודם, מני מזוז, בתחום הפלילי, שבמינוי לדור ביקש לכפר גם על השגיאה שבמינוי פרקליט המדינה הקודם, ערן שנדר, שלא מונה דווקא בשל ידענותו הרבה בפלילים; ואחר-כך בשל הסדר ניגוד העניינים של וינשטיין, פועל יוצא של החלטת פוליטיקאים למנות יועץ מהשוק הפרטי.

התנהלות ירחמיאלית ירושלמית

אין פלא, אפוא, שלדור משמש יעד מרכזי להתקפות של גורמים בעלי עוצמה פוליטית ותקשורתית, שאין מנוס מלכנותם עוכרי שלטון החוק. אלה התקפות אינטרסנטיות, ממוקדות-מטרה, ברוטליות, שכל תכליתן להפחיד, לאיים, לרפות את ידיה של הפרקליטות, בבואה לטפל בנאשמי צמרת בכירים. הן חושפות כי אנשים כמו שר המשפטים יעקב נאמן, שלדור הוא עבורו סדין אדום, לא הוצבו בתפקידם במטרה לחזק את אכיפת החוק.

לדור, בהתנהלותו הירחמיאלית הירושלמית, מקל עליהם לעתים את המלאכה עד כדי גיחוך. זה חודשים ארוכים גורר משרד המשפטים את רגליו ומפר את הבטחותיו שלו עצמו, באשר למועד שבו יציג לכנסת את התוכנית להקמת גוף ביקורת על הפרקליטות. בשל התעקשותו של לדור על פרטי-הפרטים, לא הושגה עדיין הסכמה פנימית במשרד המשפטים, וחמתם של חברי הכנסת בוערת.

בישיבה האחרונה של הוועדה לביקורת המדינה בעניין, כשנשאל היועץ וינשטיין מדוע אין ברשותו תוכנית בשלה להצגה, הוא העביר את רשות הדיבור ללדור - מחווה פומבית של התנערות מאחריות. ולדור, כמו טירון תקשורתי, פצח שוב בנאום אינסופי על הסכנות האורבות לשלטון החוק, אם יוקם גוף שיסרס את עבודת התביעה; כאילו לא מנוי וגמור עם כלל המחליטים להקים גוף ביקורת.

לדור באמת מאמין לעצמו - ואכן יש חשיבות לקביעת סייגים לסמכויות הביקורת, כדי למנוע שלטון פחד בתוככי הפרקליטות ולחצים מצד פוליטיקאים - אך הוא מצטייר, בדיוק כפי שמטיחים בו, כמי שבא לתקוע את התהליך לנצח.

גם התנהלותו בפרשת השופט העליון יורם דנציגר לא הוסיפה ללדור נקודות במישור הציבורי. אלא שכאן, להבדיל מעניין גוף הביקורת על הפרקליטות, מדובר במניפולציה תקשורתית מראשית ועד גמר. עם כל הכבוד לדנציגר ולפסיקותיו המאלפות, הנתון החשוב ביותר בתיק הפלילי בעניינו, איננו אם יוכל לשוב ולכהן בבית המשפט העליון, לטובת עם ישראל לדורותיו, אלא אם ההחלטה תואמת את עיקרון השוויון. כלומר, האם בנסיבות דומות ייסגר כל תיק פלילי, נגד חשוד אחר, גם הוא בעילה של היעדר אשמה, כפי שהחליט היועץ לגבי דנציגר.

זובור פומבי מאולמרט

לדור, והוא אינו היחיד, חשב שהנורמה מכתיבה, בנסיבות התיק, סגירה בשל חוסר ראיות. וינשטיין הלך לגישת בית הלל. זכותו. להחלטתו של היועץ יש בוודאי כוח מנחה פנימי, באשר לעבודת התביעה מכאן והלאה, כך שבמקרים גבוליים יוחלט להקל עם חשודים ולהרחיב את היקף תחולתה של עילת היעדר אשמה.

יש לתהות אם גם הפעם, דווקא עניינו הפלילי של חשוד נשוא-פנים צריך להוות חריג תקדימי, ואם דווקא דנציגר היה צריך להיות הראשון ליהנות מהגישה החדשה.

כמה קל להפוך את לדור לחוכא ואטלולא. לא רק בשל נטייתו לארכניות בהופעותיו הפומביות, אלא גם בשל אמונתו הכנה - והראויה לכל שבח - שכפרקליט המדינה חלה עליו חובת מסירת דין-וחשבון לציבור, להבדיל מבכירים אחרים בצמרת המשפטית, מווינשטיין ועד השר יעקב נאמן.

הזובור הפומבי שאולמרט מעביר כעת את לדור, בעקבות הראיון שנתן הפרקליט לפני שנה, והתעקשות אולמרט שלדור יישא דווקא באחריות אישית, הוא במובן זה בעל אפקט מצנן ומאיים, כמו תביעות לשון הרע של טייקונים נגד עיתונאים.

הפרקליטות וגופי אכיפת החוק בוודאי לא היו מנצחים בתחרות פופולריות בקרב ציבור החשודים והעומדים למשפט. ולמרות התרעומת המתעוררת על הפרקליטות, בכל פעם שמשפט מסתיים בזיכוי, יש לזכור כי זיכוי אין פירושו שכתב האישום היה משולל יסוד.

את זה צריך לזכור כל מי ששומע את נאשמי הצמרת משתלחים בלדור בוקר וערב, תמיד לשם שמיים אך בעצם לצורך אינטרס ארצי מאוד, מאולמרט ועד חיים רמון, מיעקב וינרוט ועד נאמן. אפילו אם נאמין לשר שהוא לא חזר למשרד המשפטים כדי לסגור חשבונות עם מי שהעמידו אותו לדין לפני עשור וחצי.