שנת הגורילה של התקשורת

אז איפה יושבת גורילה ששוקלת 200 קילו? אתם יודעים, איפה שהיא רוצה. מבחינת התקשורת זו הייתה שנת הגורילה. השנה שבה החזקים הפעילו את כוחם ללא עכבות וללא בושה.

שנה שבה השלטון איים להדיח מתפקידם עיתונאים שחקרו יותר מדי, לסגור ערוצים שביקרו יותר מדי ולקדם חוקים שיעקרו את פעילותם של אלה ואלה כאחד. זו הייתה שנה שבעלי ההון קנו עיתונים כדי להשתיק מתנגדים, ועצרו קמפיינים ובכך הענישו את המוחים. וזו הייתה גם השנה שבה כפה טייקון על כלי תקשורת לקשור לו כתרים בשידור חי.

נכון, פרשת ההתנצלות הכפויה בפני שלדון אדלסון ששודרה בערוץ 10 לא הייתה המקרה החמור ביותר שידע עולם התקשורת. אבל היא הקפיצה את התקשורת כברת-דרך נוספת, אל תוך הג'ונגל שבו יושבת הגורילה איפה שהיא רוצה והחוק היחיד הוא הכוח.

כשנפרק את הפרשה לרכיביה, נמצא שם את כל החוטים המחווטים היום את הקשר בין העיתונות לבין בעלי השררה והכסף.

הכול - אבל יותר:

איומים 1: קולות האזעקה נשמעו סמוך מאוד לתחילת העבודה על דיוקנו של טייקון ההימורים שלדון אדלסון. ברגע שהחלה המערכת לתחקר את סיפורו הופעל הנוהל המוכר: האיום המקדים, הליך מוכר לעיתונאים המבקשים לכתוב על בעלי הכוח, באמצעות חקירה עצמאית שאינה נסמכת רק על חומר שמספקים היחצ"נים. הוא הופעל גם הפעם. כמקובל, אבל יותר.

"אני מזהירכם מראש", כתב עורך הדין עם תחילת התחקיר, "כי בכוונת מרשי למצות את זכויותיו כנגד כל מי שיפרסמו כנגדו לשון הרע ובכל מקום אליו יגיע הפרסום".

בוועדה לביקורת המדינה סיפר מנכ"ל חברת החדשות כי עוד לפני שידור הכתבה הגיעו אל החברה אזהרות בנוסח "האיש הזה לא יוותר, והוא ישתמש בכל מה שיש לו כדי לרדוף אתכם עד קצה העולם".

הפרקליטים: כמקובל בכתבות העוסקות באנשי השררה, גם כאן היה מעורב פרקליט צמרת. כמקובל, אבל יותר. ייתכן כי לפרקליט הזה היה גם סנטימנט אישי בנושא התקשורת. כשעמד בעצמו למשפט, הורשע ונשלח לכלא, באי-כוחו האשימו אותה ב"לינץ' חסר תקדים בהיקפו" ו"בדמגוגיה פופוליסטית ומזעזעת".

העובדה שבסיפור הנוכחי היו מעורבים גם מי שסיקרו את הפרשה ההיא, עשויה אולי להבהיר מדוע נאסר על מקורביו של אדלסון להתראיין לכתבה ומדוע החליטו דובריו לא להגיב. או כפי שכתב הפרקליט בלקוניות: "גישתי אליכם... מבוססת על שיטות העבודה שלכם".

השילוב של טייקון שלא רק מאיים אלא תובע, ופרקליט שלא רק מייצג אלא בעל היסטוריה עם התקשורת, לא נסתר מעיני המערכת ויועציה המשפטיים. לזכותו של ערוץ 10 ייאמר כי לרגע לא ניסה לעצור את הכתבה. לזכותו ייאמר גם שבשלב זה ההתנהלות המקצועית, העיתונאית והמשפטית, לקחה בחשבון את שדה הקרב העתידי ונהגה בנושא בזהירות מופלגת.

איומים 2: חצי שנה אחרי שידור הכתבה הגיע למערכת המכתב הצפוי. במכתב הוזכרו שתי נקודות, שנפחן הכולל עומד על כ-30 שניות מתוך כתבה של 27 דקות, ועליהם נדרשה ההתנצלות. אין טעם להיכנס כאן לפירוט הטענות.

ראשית, כפי שהגדיר זאת אחד היועצים המשפטיים של חדשות 10, אם לא היו מבקשים התנצלות על הטענות האלה היו מוצאים טענות אחרות. אבל בעיקר משום שבירור העובדות נמצא בימים אלה על שולחנם של מועצת העיתונות ושל מבקר המדינה, בעקבות תלונת אגודת העיתונאים.

ההון. בדיעבד נראה כי הסערה שעוררה ההתנצלות וגל הפרסומים והבדיחות שבא בעקבותיה, פגעו בתדמיתו של הטייקון הרבה יותר מהכתבה עצמה. אבל המקום לדאגה עדיין סמוי מן העין. המהלכים החשובים בפרשה התנהלו בהסתר מוחלט וצפו רק כרמזים וכשמועות: מה נאמר בשיחות בין טייקון ההימורים מווגאס לנסיך הקוסמטיקה מניו-יורק?

האם היה מכתב שלא נפתח מאדלסון ללאודר, ומה בדיוק נכתב בו? איך התגלגלו חילופי הדברים ביניהם להוראה המבוהלת לפרסם את כל מה שאדלסון יבקש, מילה במילה? והאם קשורה ההוראה הזו לאיום בהפסקת הזרמת הכספים לערוץ? מה שברור, במחזה-לשניים לא נשאר תפקיד גדול לכל השאר: לא למנהלים, לא ליועצים המשפטיים ובוודאי שלא לעיתונאים, שהדרמה הזו התנהלה מעל ראשם.

השלטון: אבל מה שהופך את סיפורנו למשל על מצבה של התקשורת השנה הוא דווקא איש המסתורין בפרשה: מקורבו של אדלסון, בנימין נתניהו. לא ברור מה בדיוק היה חלקו הפעיל של ראש הממשלה, אבל נראה כי בקשת ההתנצלות, הגיעה אל שולחנו של בעל המניות לאודר בשעה שחש בצורך עז לפייס את ידידו משכבר נתניהו. כפי שפורסם, העכיר תחקיר "ביביתורס" את הידידות הקרובה בין השניים והעמיד במבחן את סובלנות בעל המניות כלפי החופש העיתונאי בערוץ, לפחות בבואו לטפל בראש הממשלה ובמקורביו.

התקשורת: העובדה שעריכת 2 מ-3 העיתונים הגדולים בארץ ("ישראל היום" ו"מעריב") מופקדת היום בידי אנשים ששמשו במערכי הייעוץ וההסברה של ראש הממשלה, וכשבתפקיד יו"ר רשות השידור מכהן מי שהיה דוברו בעבר, לא מספקת את הממשלה והעומד בראשה. עיתונאים וכלי תקשורת שמעזים לבקר את הממשלה ומדיניותה, מוצאים עצמם נרדפים או נדחקים מתפקידם. גם חוקי ההשתקה וההסתרה שקידמו נציגי הקואליציה, נועדו בעיקר לנטרל תחקירים וביקורת.

שורה תחתונה: במפתיע, יש גם מקום לתקווה, כפי שמוכיחה רשימת המשפיעים המתפרסמת בגיליון הזה: דווקא השנה עלה כוחו של העיתונאי הבודד, זה שעושה את עבודתו המקצועית באמונה, באחריות ובדיוק, זה שמגן על זכויות הפרט והחלש מול כוחם של השלטון והכסף.

כך הפך רביב דרוקר לעיתונאי המשפיע בישראל, למרות שחדשות 10 איבדה מהשפעתה, כשם שהשפעתה של אילה חסון הביקורתית גדולה יותר מזו של רשות השידור, שהתמכרה לגחמות הממשלה ונציגיה.

אז אולי מוטב לו לשלטון, בבואו להשתיק כל ביקורת, לשנן את מילותיו האלגנטיות של ברטולד ברכט: "אתה, שאתה מנהיג, אל תשכח שהגעת לזה כי פקפקת במנהיגים! אז הרשה-נא גם למונהגים להטיל ספק!", או לפחות להיזכר בדאגה באירועי השנים שבאו אחרי שנכתב השיר הזה.